ארכיון
  • סימה וייס-דרעי

מאמר דעה: על התיישנות תביעה לאובדן גמלה

מאז פרסום צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק בשנת 2008 (להלן "צו ההרחבה") מוטלת חובה על כל מעסיק להפריש כספי פנסיה עבור העובד לקופת פנסיה הנתונה לבחירת העובד (ובכלל זה אף ביטוח מנהלים). על אף שההפרשות לקופת הפנסיה נעשות מדי חודש בחודשו, הן על ידי ניכוי משכר העובד והן על ידי תשלומי המעסיק, הרי שהאחריות המלאה על פי דין לביצוע ההפרשות ולניכוין משכר עובד הינה של המעסיק.


חלק מהסכומים המופרשים לקופת הפנסיה מועברים לצורך רכישת כיסוי ביטוחי (ריסק) בקרות אירוע מזכה לפני הפרישה מהעבודה, ובכלל זה ביטוח אובדן כושר עבודה וביטוח חיים. במקרה שהעובד מאבד את כושר עבודתו, יכול הוא לקבל קצבת נכות מקופת הפנסיה. במקרה שהעובד חלילה נפטר, שאריו יוכלו להמשיך לחיות בכבוד באמצעות קצבאות חודשיות או תשלום חד פעמי גדול. הדבר תלוי בתנאי קופת הפנסיה ובמסלול הנבחר על ידי השאירים.


כאשר מעסיק לא ממלא את חובתו ולא מפריש עבור העובד לביטוח פנסיוני, ומתרחש מצב בו העובד מאבד כושר עבודתו או חלילה נפטר, המעסיק חשוף לתביעות העובד או שאריו. תביעה זו אינה רק להשלמת ההפקדות, אלא ובעיקר בגין תשלומים בשל מקרה האירוע הביטוחי, אובדן כושר עבודה או פטירה, בשיעור שהיה משולם על ידי קופת הפנסיה, לו היה העובד מבוטח כדין, תשלום שיכול להגיע למיליוני שקלים.

ואולם, תביעות רבות של עובד שהפך נכה או שאריו נדחות או מצטמצמות בשל התיישנות. שכן, בהתאם לפסיקתו העקבית של בית הדין הארצי לעבודה (החל מפס"ד טיברמן, בהמשך פס"ד וקסלר) בתביעות המופנות כלפי המעסיק לפיצוי בגין אי ביצוע הפקדות פנסיוניות, יש לבחון את המועד בו היה על המעסיק לבצע את ההפקדות ובהתאם לכך להחיל את כללי ההתיישנות. עילת התביעה קמה במועד שבו היה על המעסיק לבצע כל הפקדה והפקדה, מדי חודש בחודשו, כשהתביעה מתיישנת תוך שבע שנים לאחר המועד האחרון בו לטענת העובד היה על המעסיק להפריש לו לקרן הפנסיה. הלכה זו מתעלמת ממועד קרות האירוע המזכה, הוא המועד שממנו ואילך זכאי העובד (או שאיריו במקרה פטירה) לתשלום גימלה מקופת הפנסיה לפי תקנונה, אלמלא הפר המעסיק את חוב ההפרשה הנטענת.


הבסיס לפסיקה זו מצוי בליבת דיני ההתיישנות, שנועדו להגן הן על אינטרס הנתבע והן על האינטרס הציבורי (ר' בג"צ מבטחים נ' פיורסט): תובענות כנגד המעסיק, שעילתן הפסד גימלה בשל אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, מתאפיינות בדרך כלל בריחוק ניכר, שיכול להשתרע על פני עשרות שנים בין מועד ההפרה לבין מועד תחילת ההתגבשות של הנזק. לפיכך, ניתן להבין טענות הנוגעות להכבדה שתוטל על המעסיק בשמירת ראיות ומסמכים שנים רבות, או בנטל הכלכלי שעלול להיות מוטל עליו כעבור שנים. מנגד, ניהול הליך לביצוע הפרשות בזמן אמת הינו פשוט יחסית ואינו דורש לרוב השקעת משאבים משמעותיים, בשים לב שהוכחת תביעות מסוג זה, בזמן אמת, נסמכת על רישומים שיש חובה לנהלם על פי החוק ועל נטלי ראיה הבאים להקל על העובד בהסתמך על חובה זו (תלושי שכר, רישומי קופת הפנסיה). בנוסף, קיימים כלים משפטיים שנועדו להביא להגברת האכיפה של חובות המעסיק לבצע את ההפרשות לקרן הפנסיה באופן שוטף, כגון : תובענות ייצוגיות, מנגנון האכיפה המנהלית והטלת עיצומים כספיים כאמור בחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב-2011.

ואולם, הלכה זו מותירה את העובד או את שאיריו בפני שוקת שבורה בבואם לתבוע פיצוי בשל הנזק שנגרם להם כתוצאה מהפרתה של חובת ההפקדה על ידי המעסיק, בעוד המעסיק יצא פטור בלא כלום, והכל בשעתם הקשה, עת אירעה להם טרגדיה נוראה שגרמה לגדיעת מטה לחמם. לדעתי, זהו מצב שהדעת ואף האינטרס הציבורי אינם סובלים ויש לפעול לשינוי ההלכה.


ראשית, אני סבורה כי בסוגיה המונחת לפתחנו ניטל עוקצם של טעמי ההתיישנות: מבחינת אינטרס המעסיק-הנתבע: ביחסי עבודה בין צדדים, הנמשכים לאורך שנים, המעסיק אמור לשמור מסמכיו, לכל הפחות אלו הרלבנטיים לפיצויי פיטורים, שעילתם מתגבשת בתום יחסי העבודה. לעניין זה אין כל הבדל בין עילת תביעה לפיצויי פיטורים לבין עילת תביעה לאובדן גימלה: שתיהן מתגבשות בהתרחש אירוע, חד פעמי, בדרך כלל תקופה ארוכה לאחר שהחלו יחסי העבודה בין הצדדים, וכימותן קשור קשר הדוק לשכר ששולם לעובד.

מבחינת האינטרס הציבורי והקצאת המשאבים לדיונים משפטיים שעבר זמנם: אין כל הבדל בין הליך בתביעה לפיצויי פיטורין לבין הליך בתביעה לאובדן גמלה, כפי שהוסבר לעיל. יתירה מכך, דחיית תביעת עובד או שאיריו בשל טעמי התיישנות תטיל נטל על העובד או שאיריו שיגולגל, בסופו של דבר, לפתחו ולכיסו של הציבור.


שנית, ובדומה לעילת תביעה לפיצויי פיטורים, יש לקבוע כי עילת התביעה לפיצוי בגין אובדן גימלה בשל מחדלי המעסיק קמה אך ורק מקרות האירוע המזכה, שגרם לעובד לנכות או לפטירתו (כגון: תאונה, גילוי מחלה וכיו"ב), ולא בתקופת אי תשלום ההפרשות לקופה. לצורך קביעה זו, ניתן להשתמש בהלכה שנקבעה בפס"ד יופיטר נ' בנק לאומי לעניין האבחנה בין הסעדים הנתבעים מכח הפרת חוזה: בהפרת חוזה די בהפרה עצמה על מנת להעמיד לתובע עילת תביעה בגין הפרת חוזה, ומיום זה נמנית ההתיישנות. אך אם התובע מבקש סעד בגין נזק שהתרחש בעקבות ההפרה, עילת התביעה נולדת מיום היווצרות הנזק, שיכול ויהא מאוחר ליום ההפרה, ומיום זה תימנה ההתיישנות. מכח אבחנה זו, תביעת עובד או שאריו בגין אובדן הגימלה שיכלו לקבל אלמלא הפר המעסיק חובתו, אובדן שהינו הנזק שנגרם בשל ההפרה, נוצרת עם היווצרות הנזק ולא במועד ההפרה, באופן כזה שההתיישנות תחל עם קרות האירוע המזכה.


אבחנה זו תואמת את המדיניות הנוהגת לצמצום טענת ההתיישנות (ר' נויברגר – גלעד גימלאות לעובדים דתיים בע"מ, ס' 11), בכדי לחזק את זכות הגישה לערכאות. קל וחומר ביחסי עבודה, במהלכם עובדים רבים נמנעים מלתבוע זכויותיהם בשל החשש לאובדן מקום עבודתם (ר' הצעת חוק לפיה מרוץ ההתיישנות יושעה כל זמן שמתקיימים יחסי עבודה בין הצדדים).


בנוסף, ניתן לעשות שימוש בעקרון תום הלב, החולש אף על מימוש זכויות משפטיות דיוניות. יש לקבוע כי העלאת טענת התיישנות מצד מעסיק בנסיבות כאלו מבטאת בדיוק את המקרה החריג בו כללי תום הלב, הצדק הטבעי והיושר זועקים אל מעבר לפסיקה "היבשה" בנושא, ומעסיק יהא מנוע מלהעלותה, כפי שנעשה בעניין אילן ואח' נ' שירותי בריאות כללית.


לדעתי, הפתרונות המוצעים לעיל משקפים נכונה את האיזון הראוי בין מכלול הטעמים שבבסיס דיני ההתיישנות מחד, והתכלית הסוציאלית של צו ההרחבה, ועימו האינטרס הציבורי מאידך.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מאמר דעה: שאלות מפלות בראיונות עבודה

המצב המשפטי הקיים סעיף 2(א) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה קובע, בין השאר, כי מעסיק לא יפלה בין דורשי עבודה בקבלה לעבודה מחמת מין, נטייה מינית, מעמד אישי, הריון, הורות, גיל, גזע, דת, מקום מגורים ועוד. ע

מאמר דעה: בין זכות השביתה לזכויות צד שלישי

זכות השביתה היא ביסוד של הזכויות החברתיות ומוחזקת כבעלת ערך נורמטיבי מיוחד. אף שזכות השביתה טרם עוגנה במפורש בחקיקת היסוד בישראל, היא מוחזקת כזכות יסוד שאינה מעוגנת עלי-ספר (בג"ץ 1181/03 אוניברסיטת בר

תגיות