ארכיון
  • azariyavezbakiyev

מאמר דעה: בין זכות השביתה לזכויות צד שלישי

זכות השביתה היא ביסוד של הזכויות החברתיות ומוחזקת כבעלת ערך נורמטיבי מיוחד. אף שזכות השביתה טרם עוגנה במפורש בחקיקת היסוד בישראל, היא מוחזקת כזכות יסוד שאינה מעוגנת עלי-ספר (בג"ץ 1181/03 אוניברסיטת בר-אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה , סד (3) 204 (2011)). הבעיה עם זכות זו היא שהשלכותיהן של שביתות חורגות מדי פעם מעבר ליחסי העבודה בין מעסיקים לעובדים במקומות עבודה ומשפיעות, לפעמים דרמטית, על ציבור מקבלי השירות, המוצא את עצמו כבן ערובה בסכסוך בין הצדדים.


ההלכה קובעת, כי חרף מעמדה הרם זכות השביתה אינה מוחלטת, ובדומה לכל זכות יסוד אחרת, יש לאזן בינה לבין זכויות יסוד אחרות (סק"כ 722-09-11 מדינת ישראל משרד הבריאות ומשרד האוצר נ' ההסתדרות הרפואית בישראל (2011)). בשירותים חיוניים, דוגמת מים, חשמל ושירותים רפואיים, הוטלו מגבלות שונות על שביתה, חובת מתן שירות מינימלי, כאשר אבן הבוחן להגדרת שירות כחיוני היא, בדרך כלל, העדרו של מקור חילופי שיבוא בנעליו של נותן השירות החיוני הבלעדי שעובדיו פרצו בשביתה (עס"ק 1013/04 בנק דיסקונט בע"מ נ' ההסתדרות הכללית החדשה - הסתדרות המעו"ף 26/09/2004). עם זאת, מדובר במגבלות לפי שיקול דעת בתי הדין לעבודה, ואין איסור אוטומטי של שביתות בשירותים חיוניים. המחוקק נמנע מקביעת איסור כזה מתוך חשש שיפגע בזכות ההתאגדות של העובדים ובחר במודל, על-פיו יש לדון בכל שביתה על-פי מכלול העובדות והנסיבות. משהוכרזה שביתה בשירות חיוני, על בית-הדין להשתמש בתורת האיזונים ובעיקרון המידתיות על-מנת לקבוע, אם הציבור ייפגע במידה המחייבת את הגבלת השביתה (עבודה עס"ק 19/99 מקורות חברת מים בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה , לו (2001) 560). הדבר נכון גם לגבי שירותים ציבוריים חשובים אחרים, לאו דווקא חיוניים כמצוין לעיל, כמו שביתות עובדי הביטוח הלאומי, עובדי משרד הרווחה, מטפלים בבתי אבות, עובדי חינוך מיוחד, מורים בבתי ספר, עובדי התעבורה ופינוי אשפה ברשויות מוניציפליות וכיו"ב שהוכרזו כדין על-ידי ארגון העובדים היציג. עם זאת, בשירותים כאלה שאינם מוגדרים כ״חיוניים״ במובן הצר, המגבלות על השביתה מצומצמות יותר. התערבות שיפוטית תיתכן כדי לצמצם את הנזק לציבור ולעודד משא ומתן בפיקוח בית הדין לעבודה, אולם לאחר מיצוי ניסיונות אלה סביר שהשביתה תאושר.


התוצאה היא שלעיתים קרובות הציבור הוא שנפגע מהשביתה, מבלי שבתי הדין מונעים את הנזק הזה. סעיף 62(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אף פותר את השובתים מאחריות כלפי צד שלישי בגרימת הפרת חוזה (פרט לשביתות בלתי מוגנות). פסק הדין בעניין מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ` ציזיק (ע"א 593/81, פ"ד מא(3)169) אמנם קבע, כי לחירות השביתה ישנן מגבלות וכי לשובתים יש חובת זהירות כלפי צדדים שלישיים שאינם המעסיק, העלולים להפגע מהשביתה. אבל, כפי שמראה פרופ' נילי כהן במאמרה "נזקי שביתה, הרשלנות הזדונית, הנזק הכלכלי וגרם הפרת חוזה" , סוגיית קביעת אחריות כספית כלפי צדדים שלישיים בעילת הרשלנות היא סוגיה שיש לה הרבה מגבלות והיא טרם הובהרה בפסיקה. בתי הדין לעבודה הביעו לא פעם את עמדתם שהשלכותיה הכואבות של השביתה, גם על הציבור, הן חלק בלתי נפרד מהרעיון של שביתה, כדי שהיא תצליח (עסק (ארצי) 57/05 הסתדרות הכללית החדשה נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה, שר התחבורה מר מאיר שטרית), אך האם זה נכון והוגן להעביר את נטל סכסוך העבודה בין עובדים למעסיק, שכולו בנושאים כלכליים, על הציבור, המבקש לקבל את מה שהוא אינו יכול לקבל במקום אחר? אני סבור שעל בתי הדין לעבודה לצמצם את הפגיעה הזו יותר ממה שהדין עושה כיום. השאלה היא, כיצד ניתן להגביל את אפשרות הפגיעה בצדדים שלישיים?


נכון להיום, האיזון המערכתי, אותו בוחנים בתי הדין לעבודה, קובע את רף הפגיעה גבוה מדי להטלת מגבלות על זכות השביתה. לדעתי יש מקום לאפשר לצד שלישי שמחוץ לסכסוך העבודה להצטרף לדיון ולהגן על האינטרסים שלו, ובמקרה של פגיעה, לדרוש פיצויים כמידת הנזק הנגרם עקב השביתה. בכל התדיינות בין צדדים לסכסוך בכתלי בתי הדין לעבודה על הציבור להיות במעמד של בעל עניין בדיון עם יכולת לטעון עמדתו בעניין הסכסוך, למשל באמצעות ארגונים ללא כוונת רווח שמייצגים עמדה כלשהי בציבור. ככל שנטייתם של בתי הדין לעבודה תהיה להכיר בזכות השביתה, ההכרה הזאת חייבת לבוא בייחס ישר לצמצום החסינויות של השובתים והארגונים המייצגים אותם. סעיף 376 בהצעת חוק דיני ממונות (הקודקס האזרחי) מציע להרחיב את החריג של סעיף 62(ב) לפקודת הנזיקין גם על כלל העוולות ולא רק לגבי העוולה של גרם הפרת חוזה במקרה של שביתות והשבתות, במקביל להגבלת ההגנה לשביתות ״כדין״ בלבד, אך התיקון המוצע רק יחריף את בעיית נזקי הצד השלישי, כי השובתים לא יפנימו את הנזק שהם גורמים ולא יעשו מאמץ מספיק לצמצם את הנזק לציבור, וזה בזכות החסינות המוחלטת שמוצעת בהצעת חוק.


שתי מגמות בשנים האחרונות מעידות לכאורה על דעיכת נושא הפגיעה בציבור עקב שביתות ובעקבות כך על ירידת הרלוונטיות של נושא הגבלת השביתות. ראשית, ירידת מספר השביתות במשק (ראו, למשל, דו"ח הממונה הראשי על יחסי עבודה בנוגע לנתוני השביתות לשנת 2018). שנית, העלאת דגלי מאבק על נושאים חברתיים שונים על-ידי ההסתדרות הכללית, כמו קצבאות הנכים, אסדרת הביטוח הסיעודי הקבוצתי, אלימות נגד נשים ועוד (ראו באתר האינטרנט של ההסתדרות החדשה). גל האהדה במאבקים הציבוריים מביא להסתדרות הרבה דיווידנדים לקידום האג'נדה העיקרית שלה למען העובדים ומוריד לכאורה את המתח מול הציבור בכל הקשור לטענות על הפגיעה עקב שביתות. עם זאת, לדעתי, שתי התופעות האלה לא רלוונטיות לפוטנציאל הפגיעה של שביתה זו או אחרת בצד שלישי כלשהו, גם אם מדובר באדם אחד בלבד. מתן מעמד לצדדים שלישיים מטעם הציבור, בדיונים בנושא צווי מניעה כנגד שביתות, ויכולת תביעת נזיקין לאחר שביתות במקרה של גרימת נזק יוכלו למסגר את הסכסוך בין עובדים למעסיקים ולהקטין את הפגיעה בצדדים הלא מעורבים בסכסוך.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מאמר דעה: שאלות מפלות בראיונות עבודה

המצב המשפטי הקיים סעיף 2(א) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה קובע, בין השאר, כי מעסיק לא יפלה בין דורשי עבודה בקבלה לעבודה מחמת מין, נטייה מינית, מעמד אישי, הריון, הורות, גיל, גזע, דת, מקום מגורים ועוד. ע

מאמר דעה: על התיישנות תביעה לאובדן גמלה

מאז פרסום צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק בשנת 2008 (להלן "צו ההרחבה") מוטלת חובה על כל מעסיק להפריש כספי פנסיה עבור העובד לקופת פנסיה הנתונה לבחירת העובד (ובכלל זה אף ביטוח מנהלים). על אף שההפרשות

תגיות