ארכיון
  • עומר לובטון-גרנות

מאבקן של העובדות במוסדות החינוך במגזר החרדי

פסק הדין ע״ע 28650-11-17 עמותת בני ציון – שלומית עמרני שניתן ב-02/02/2020 מגולל את סיפורה של שלומית, סייעת אשר הועסקה כ-18 שנים בגן ילדים של עמותת בני ציון. העמותה מפעילה גנים ומעונות יום במגזר החרדי ונחשבת מוסד חינוכי מוכר שאינו רשמי (מוכש״ר). העובדת הגישה תביעה נגד העמותה וביקשה לקבל תשלום הפרשי שכר בהתאם למקובל במוסדות החינוך הרשמי. עמרני השתכרה 3,303 ש״ח בחודש בלבד על אף שסייעת מקבילה במוסד רשמי מרוויחה 6,050 ש״ח על אותה העבודה. בית הדין האזורי קבע כי העובדת זכאית להשוואת תנאים ונפסקו לטובתה השלמת פערי שכר, שכר בגין עבודה בקיץ, הפרשות לפנסיה וקרן השתלמות ועוד, בסכום כולל של כמעט חצי מיליון ש״ח.


העמותה ערערה וטענה כי סייעת אינה עובדת הוראה, ולכן התובעת אינה זכאית לתנאים הנהוגים בחינוך הממלכתי. בפרשת שמחה בוסי (פס״ד בוסי הראשון, ע״ע 203/09) נקבע כי תנאי השכר למועסקים במוסדות החינוך המוכש״ר חייבים להיות לפי המקובל במוסדות החינוך הרשמיים, זאת מכוח תקנה 3(א)6לתקנות החינוך הממלכתי, שיוצרת תנאי מכללא בהסכמי עבודה במוסדות המוכש״ר. עוד נקבע שם כי מעצם ההכרה במוסד הרשת המפעילה הופכת לגוף בעל מאפיינים ציבוריים מובהקים ולכן חלות עליה חובות מוגברות של הגינות ותו״ל.


סוגיה נוספת שנבחנה בפסיקה קודמת היא שאלת חלוקת נטלי ההוכחה בעת יישום התקנה. ככלל, על העובד להוכיח כי הזכות הנתבעת על ידו אכן משולמת בחינוך הרשמי וככל שכן, באילו תנאים ומה שיעורה. בפרשת בוסי נקבע כי לא נדרש מהמשיבות להביא כראיה את הוראות ההסכם הקיבוצי, חוזר מנכ״ל או כל מסמך אחר שהוא המקור לזכות, אך עליהן להוכיח כי הזכות הנתבעת אכן משולמת לגננת בחינוך הרשמי וזאת ניתן לעשות במגוון דרכים כמו עדות של עובד, חוות דעת מומחה ועוד. חלוקת הנטלים עלתה לאחרונה גם במקרה דומה (ע״ע ארצי 9024-11-16) בו נקבע כי הגננת לא נדרשת להוכיח את זכאותה לרכיב שכר אלא רק את שיעורו בשכר של עובדי משרד החינוך במהלך התקופה הרלוונטית לתביעה, לרבות אופן החישוב. אם הרשת טוענת כנגד הדברים, עליה לסתור את האמור. לפיכך, נטל ההוכחה הראשוני בהתאם להלכה הפסוקה מוטל על העובדת כולל החישובים הרלוונטיים, יחד עם זאת, אי עריכת תחשיב על-ידי מי מהצדדים לא בהכרח חורצת את גורל התביעה.


בית הדין הארצי דחה את ערעור העמותה בנוגע לתחולת הלכת בוסי, והבהיר כי חובת ההשוואה האמורה חלה גם על סייעות המועסקות בגני ילדים. עם זאת, לגבי חלק ניכר מרכיבי התביעה, התיק הוחזר לבית הדין האזורי לצורך השלמת הבירור.


סיפורה של עמרני הוא חלק נוסף בשרשרת של פרשיות העוסקות בתנאי ההעסקה במוסדות המוכש״ר במגזר החרדי (לדוג׳ פס״ד בוסי השני, חוה הורביץ, רומה שוקר). בתי ספר וגני ילדים רבים במגזר משתייכים לקטגוריה זו ומופעלים על-ידי רשתות חינוך פרטיות. ברשתות אלו התגלו מקרים רבים של אי-ציות לחוקי המגן ולפסיקה הנהוגה על אף שכדי לזכות בתקציבים והכרה הם מחויבים בתשלומים לעובדיהם לפי הנהוג במוסדות הרשמיים. התחייבות זו היא מקור להתדיינות משפטית וגם הלכתית רבה כאשר פרשת בוסי מהווה נקודת מפנה חשובה במאבקן של עובדות החינוך.


בוסי וגננות נוספות עבדו עשרות שנים ברשת גני הילדים של אגודת ישראל, רשת דומה לעמותת בני ציון, המפעילה גני ילדים ומעונות יום בחינוך החרדי וגם היא מוסד מוכש״ר. בפסיקה נקבע כי בוסי ושאר הגננות פוטרו בהחלטה הנגועה בהפליה מטעמי גיל, נלקחה מהן הזכות לשימוע והרשת לא דאגה להן לרשת ביטחון סוציאלית בסיסית. על אף ניצחונן, במוסדות חינוך רבים המשיכו להפר את חוקי המגן המטילים חובות לשלם שכר מינימום, להבטיח שעות עבודה ומנוחה, פיצויי פיטורין, הפרשות לפנסיה כחוק ועוד. פעמים רבות העובדות אף חויבו לחתום על סעיפים בחוזה או כתבי וויתור על חלק מזכויותיהן הסוציאליות, גם אם מדובר בזכויות קוגנטיות.


אי-השוויון המובנה בכוח המיקוח שבין עובד למעסיק רק מחמיר במגזר החרדי בגלל מאפייניו הייחודים ומבנה מערכת החינוך בו. לא פעם עובדות במגזר החרדי נמנעות מלפנות לערכאות, לתקשורת או למעסיקיהן. פניות מסוג זה טומנות בחובן סכנה לפרנסה אך יתרה מזאת – סכנות של חרם ונידוי (לדוגמא: פרשת סוקוסובסקי, פס׳ 17). גם כשיש פנייה לערכאות היא עשויה להיות לערכאות הרבניות, אשר נוטות לקפח את העובדות. בפרשת מעונות ילדים לישראל (בג״ץ 2852/16) בוטל פסק בורר של בית דין רבני אשר יצר עיוות דין בכך שלא שמר על זכויות המגן הקוגנטיות של העובדת. בפסיקה רבנית מרכזית אחרת משנת 1999 (ועד החינוך נ׳ פלונית) נקבע כי עובדת לא זכאית לפיצויים מהמעסיק, המגיעים לה לפי חוק, כיוון שחתמה על טופס וויתור על זכויות סוציאליות. בית הדין הרבני קבע כי אין מקום לחייב את האחרונה כמנהג המדינה, על אף הקבוע בתקנות חינוך ממלכתי, להן כפופה הרשת. בפסקי דין נוספים נקבע כי המוסדות החינוכיים לא מחויבים לשלם לעובדים לפי התנאים המקובלים במשרד החינוך וכי המעסיק יכול לקבוע כרצונו את התנאים (פלונית נ׳ רשת גנים, מוסדות פלונים נ׳ פלונית).


חשוב לציין כי כ-31.6% מהנשים החרדיות עוסקות בהוראה, כאשר רבות מתוכן במשרה חלקית בלבד. המורות החרדיות מרוויחות כ-25% פחות ממורות יהודיות לא-חרדיות במדידת שכר שעתי, זאת כאשר במקרים רבים האישה היא המפרנסת העיקרית ואף היחידה בתא המשפחתי.


מתוך: קסיר, שהינו-קסלר וצחור-שי, ״בין בחירה לאין ברירה: מה משפיע על היקף שעות העבודה של נשים חרדיות?״ משפט חברה ותרבות

מתוך: מיכל צ׳רנוביצקי ודבורה פלדמן ״החצר האחורית של החינוך בישראל, מערכת החינוך החרדית תמונת מצב והמלצות מדיניות״, פורסם ע״י קרן ברל כצנלסון (ינואר 2018)



נתונים נוספים אשר פורסמו ע״י שדולת הנשים (כאן) מראים כי נשים רבות פונות לסיוע משפטי ומבין הפונות לקו ייעודי לסיוע משפטי עבור נשים חרדיות שהקימה השדולה, 56% הן עובדות חינוך. מהעדויות (ראו תמונה) עולה כי המוסדות מעסיקים את העובדות בתת-תנאים ופוגעים בביטחון התעסוקתי שלהן.



לאור הדברים לעיל, אני סבור כי על משרד החינוך, כגורם המאסדר בתחום, ליזום ולהגביר את האכיפה וכן לפעול להעלאת מודעות. בדו״חות של שדולת הנשים וכן של קרן ברל כצנלסון מציעים בקרה יזומה והדוקה יותר על שכר המורים והגננות, פיקוח על ההתנהלות התקציבית של המוסדות, הפעלת סנקציות אל מול הפרות כמו למשל הפסקת התקצוב, הגברת המחקר המקצועי בתחום, השקת מערך תלונות לאיתור ליקויים ועוד. כמו כן, יש לנסות ולפעול להקל בנטל ההוכחה המוטל העובדות, זאת במטרה לייעל את ההליכים ולהקל על תובעות באופן שיסייע לעשיית צדק. לצד כל אלו, יש לבחון צעד מרחיק לכת ומקיף של העסקה ישירה של עובדות ההוראה במוסדות המוכש״ר. העברת מערכת החינוך החרדית לבעלות מדינה תסייע להגביר את הפיקוח וליישר קו בכל הנוגע לתנאי העסקה.

פוסטים אחרונים

הצג הכול
תגיות