הערת פסיקה: על התיישנות בתביעת פיצויי הלנה ועל הפליית נשים חרדיות

פסק הדין סע"ש (אזורי נצ') 9038-04-18 פייגא מימוני - ישמח צדיק - קהילת ברסלב בגליל (נבו 20.10.2021) מגולל את סיפורה המיוחד של פייגא מימוני ועמותת "ישמח צדיק" בה עבדה. לאחר כ-6 שנים בהן הועסקה התובעת בעמותה, ובעקבות אשפוז ממושך, הסתיימו יחסי העבודה. בעקבות כך תבעה העובדת את העמותה על פגיעות שונות בזכויותיה, והעמותה הגישה תביעה שכנגד על הפרת חובת האמון ותום הלב.

הגם שלוז התביעה הוכרע לטובת התובעת, בית הדין דחה חלק מטענותיה, ובהערת פסיקה זו אבקש להתמקד בשתי עילות תביעה שנדחו. אחת מהן נוגעת לתקופה של שלושה חודשים בתחילת העסקתה של התובעת בעמותה, בה שולם לה שכר של 10 ₪ לשעה בלבד, כמחצית משכר המינימום הקבוע לגילה (נוער) בתקופה זו. בעניין זה התקבלה התביעה להשלמת השכר אך נדחתה התביעה לפיצויי הלנה. בנוסף, בהתייחס לאותה תקופה בה קיבלה שכר נמוך מהמינימום, התובעת טענה כי הרקע לכך היה הפליה מגדרית, אולם גם טענה זו נדחתה.

פיצויי הלנת שכר

בית הדין קבע כי אף אם התובעת הייתה זכאית לפיצויים בגין הלנת שכר, זכות זו התיישנה כבר, וזאת לפי סעיף 17א לחוק הגנת שכר. יש לציין כי לפי סעיף 18א לחוק, גם אם התיישנה הזכות לפיצויי הלנה, היה מקום לפסוק לטובת התובעת ריבית והצמדה, דבר שלא נעשה. מעבר לכך, אף שאינני חולק על קביעת בית הדין שהזכות לפיצויי הלנה התיישנה, אני סבור כי המקרה חושף את הבעייתיות בהוראת חוק זו.

פיצויים בגין הלנת שכר הם פיצויים עונשיים האמורים להרתיע מעסיקים מביצוע הפרקטיקה הפסולה של הלנת שכר. הכלל הקבוע בחוק לתשלום הפיצויים הוא כזה בו הסכום תופח ככל שעובר הזמן והשכר המולן לא מושב, כך שעל עיכוב של שנה בתשלום השכר ישלם המעסיק 515% מהסכום שהלין. בשל התוצאות הלא מידתיות שעלולות להתקבל, נקבע שבית-הדין רשאי לבטל או להפחית את סכום הפיצויים, בהתאם לנסיבות; אך מה שמונע עונשים כבדים מנשוא באמת על המעסיק הוא סייג ההתיישנות.

סייג ההתיישנות בפיצויי הלנה, שהיא התיישנות מהותית, אומר כי עובדת יכולה לתבוע פיצויים אלה רק בתוך שנה מהרגע בו רואים את השכר כמולן. לפי נשיא בית הדין הארצי בדימוס אדלר, במאמר שכתב בנושא, הטעם לכך הוא מניעת דחייה של תביעה מצד העובד במטרה לצבור סכום גדול של פיצויי הלנה. בפועל, סייג ההתיישנות גורם לכך שבמקרים רבים (בהם חוששת העובדת לתבוע את מעסיקה) הפיצויים פשוט לא ישולמו, גם כאשר יחסי העבודה יסתיימו, וזאת חרף החומרה שבהלנת שכר – העולה לכדי פגיעה בכבוד האדם. בעצם, במקרים רבים, כולל המקרה הנוכחי, מתקיים אבסורד בן ארבעה שלבים: תופעה חמורה של הלנת שכר; בשל כך, סנקציה עונשית חזקה כנגד הפרקטיקה הקלוקלת; בשל חוזקה של הסנקציה, היא מוגבלת באופן משמעותי בסייג התיישנות; חוסר יכולת להחיל את הסנקציה בגלל ההתיישנות, וכתוצאה מכך, מתאפשר קיום הפרקטיקה של הלנת שכר ללא כל מחיר.

על כן, ראוי כי המחוקק יאריך את תקופת ההתיישנות (ובשביל איזון סכום הפיצוי, יש להגביל את הסכום המצטבר; דבר זה ימנע אבסורד נוסף בדין הקיים, לפיו הסנקציה על הלנת שכר עובד עשיר גדולה יותר מזו שמוטלת על הלנת עובד עם שכר נמוך). דבר זה הוצע זה מכבר בספרות. המקרה של פייגא מימוני הוא דוגמא מובהקת לצורך בשינוי הדין הקיים בנושא, שכן אם המעסיקה לא צריכה לשלם פיצויים במקרה שכזה – תשלום של מחצית משכר המינימום לנוער, כאשר פערי הכוחות בין נערה בת 17 ובין עמותה מאורגנת המייצגת את קהילתה עצומים, וכל זאת כשברור שזוהי ההזדמנות האמתית הראשונה לתביעת הזכות – קשה להבין בשביל אילו מקרים החוק מטיל את סנקציית פיצויי הלנת שכר.

הפליה

התובעת הסבירה כי האפשרות לשלם לה שכר נמוך כל כך נבעה מהיותה אישה. לכן, על בית הדין לפסוק לה פיצויים, בהתאם לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. השופטים דחו את הטענה משום שהיא "לא הוכחה ונטענה בעלמא".

אך נראה כי בית הדין לא היה צריך לדחות מבלי לבחון את הדברים יותר לעומק. דבריה של התובעת, המובאים על ידי השופטים, מתארים הפליה לא רק מחמת מגדר, אלא גם בשל מצבה המשפחתי וגילה הצעיר: "התשובה שקיבלתי... כשתגדלי, תגיעי לגיל.17.5. תתחתני, ואז את תקבלי שכר". לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל, גם הפליה בשל סיבות אלה בתנאי העבודה אסורה. דומה כי השילוב בין היותה אשה לבין העובדה שהיתה צעירה לא נשואה הוא שגרם לתשלום שכר כמו נמוך בתחילת תקופת העבודה, וקשה לקבל את הדחייה של טענה זו כלאחר יד.

לצערנו, פגיעה בזכויות העבודה של נשים חרדיות צעירות ורווקות היא תופעה רווחת, ואוכלוסייה זו חשופה להפליה על רקע מינן, מצבן המשפחתי וגילן. על פי דוח משנת 2018, לא פחות מ89% מהנשים החרדיות העוסקות בחינוך ומועסקות במוסדות חרדיים דיווחו על הלנת שכר, לעומת 47% אצל הגברים במוסדות המקבילים.

אך אין צורך להתבסס רק על המצב הכללי באוכלוסייה, שכן ביטוי מסוים לשינוי במעמדה של התובעת בהקשר למצבה המשפחתי, בעיניה של העמותה, מצוי כבר בפסק הדין עצמו. לטענת העמותה העובדה כי התובעת הייתה נשואה לגזבר העמותה מהווה חזקה שהיא ידעה את תנאי העסקתה. בית הדין דחה את הטענה. אמנם תפקידו של בן-זוגה כגזבר העמותה רלוונטי לנושא השכר והתשלומים, אך רוח דברי העמותה, יחד עם דבריה הברורים של התובעת בנוגע לאופי ההפליה, ונוסף לכך שהיא טוענת שפיטוריה נבעו גם על רקע גירושיה מבעלה – מעלים את הצורך בדיון מעמיק יותר בעניין. זאת, גם בשל העובדה כי נקבע בבג"ץ אורית גורן כי הרף להעברת הנטל באשר לקיום הפליה לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה הוא לא גבוה במיוחד.