top of page
ארכיון
  • Yahav Tibi

הערת פסיקה: מתי ראוי להחיל את תורת המיקרו-טראומה?

ביה"ד האזורי בתל-אביב נתן לאחרונה פס"ד בעניין מתן נאור (להלן: "התובע"). התובע הינו כדורסלן מקצועי ששיחק בקבוצת הפועל תל-אביב ונגרם לו בקע ספורטאים כתוצאה מאימוניו. התובע תבע להכרה בפציעתו כפגיעה בעבודה. ביה"ד קיבל את התביעה על בסיס תורת המיקרו-טראומה.

כדי להכיר בליקוי רפואי כפגיעה בעבודה, יש לעמוד בתנאי §79 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: "החוק") שקובע כי פגיעה היא תאונת עבודה או מחלת מקצוע בלבד.

תאונת עבודה היא תאונה שאירעה לעובד תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו. ככלל, לתאונת עבודה נדרש אירוע פתאומי, בלתי מכוון שניתן לתאר אותו במישור הזמן והמקום שגרם לנזק פיזיולוגי שנגרם בעבודה.

ישנה חזקת סיבתיות ב§83 לחוק, לפיה אם תאונה אירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שנגרמה עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך, אולם כאשר מדובר בתאונה ״שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין״, היא לא תיחשב כתאונת עבודה אם השפעת העבודה על אירוע התאונה הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים״. לפי הפסיקה, יש להראות שהשפעת העבודה על קרות התאונה הייתה משמעותית (כ-20%).

מחלת מקצוע היא מחלה שנקבעה בהתאם להוראות §85 לחוק, והיא מנויה ברשימה סגורה של מחלות המקצוע בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה).

תורת המיקרו-טראומה פותחה על-ידי בית הדין כדי להתמודד עם מצבים של פגיעה כתוצאה מהעבודה, שאינה מחלה, אך גם אינה נובעת מאירוע חד-פעמי. לפי הפסיקה, כדי להכיר בליקוי גופני כפגיעת עבודה לפי תורת המיקרו-טראומה צריך להוכיח את התנאים הבאים:

1. הליקוי נגרם כתוצאה מפעולות חזרתיות ומתמשכות במהלך העבודה, המבוצעות במשך פרקי זמן רצופים המספיקים כדי לגרום לנזק מצטבר.

2. הפעולות המבוצעות דומות זו לזו (רפטטיביות), כלומר אין מדובר בפעולות מגוונות אלא מסוג מסוים החוזר על עצמו.

3. הפעולות מפעילות אזור ספציפי בגוף, אשר נפגע כתוצאה מהפעולות.

בנוסף, נדרש שכל פגיעה זעירה תאופיין כתאונתית, פתאומית, שגורמת לנזק, להבדיל מהתפתחות רצופה ומתמדת בהשפעת גורם שפעולתו נמשכת ללא הפסקה. דוגמה להמחשה היא נזק שהתהווה בדרך של טפטוף טיפות מים על סלע עד להיווצרות נקב, ולא כתוצאה מזרם מים שוטף.

במקרים רבים יהיה קשה להוכיח פגיעה כמיקרו-טראומה, שכן כל התנאים מצטברים, ולעיתים אחד מהם לא מתקיים. לדוגמא, בפס"ד גרשון, פגיעה של טבח המבצע שלל פעולות מגוונות ללא רצף פעולות חוזרות ונשנות לא הוכרה לפי תורת המיקרו-טראומה. כלומר, גם אם הוכח כי העובד עבד עבודה פיזית קשה שהובילה לפגיעה, אך לא הוכח רצף של פעולות חוזרות ונשנות זהות או דומות במהותן, אין בכך כדי לבסס תשתית עובדתית לפגיעה בדרך של מיקרו-טראומה. ניתן לראות זאת גם בפס"ד מסלטי. מנגד, בפס"ד קופמן, מחלק גז הוכיח שפעולותיו חוזרות ונשנות והוכר לפי מיקרו-טראומה.

האם התנאי של פעולות רפטטיביות ראוי?

מחד, נראה שרירותי להכיר בפגיעות רק של עובדים שמבצעים תנועות רפטטיביות, שכן נראה מפסקי הדין שאוזכרו לעיל שכל העובדים ביצעו עבודה פיזית קשה וכתוצאה מכך נגרם להם ליקוי גופני, ורק קופמן זכה בתביעתו. אין זה ראוי שחלק יקבלו קצבה על פגיעה בעבודה וחלק לא על בסיס קריטריון שנראה שרירותי. מאידך, כטיעונים בזכות הדרישה הזו ניתן להעלות שיקול ראייתי ושיקול תקציבי. בהיבט הראייתי ניתן לטעון שככל שהפעולות מגוונות בעבודה לא ניתן להוכיח ברמה מספקת שהפעולות מפעילות אזור ספציפי בגוף שנפגע כתוצאה מהעבודה. בהיבט התקציבי נראה שהמוסד לביטוח לאומי מנסה לשלוט בתקציבו ולא לייקר את פרמיות ביטוח המעסיקים כך שלא יהיה נטל גבוה מדי על המעסיקים.

האם אפשרי שלא להחיל את התנאי של פעולות רפטטיביות מבחינה פרשנית?

לדידי, הדבר אפשרי. במיקרו-טראומה ביה"ד מנסה להגיע למצב בו הוא מנסה לשלב את כל הפגיעות לתאונה אחת, דבר זה קשה יותר לדמיון ככל והפגיעות לא היו מאותה התנועה. בשיקול ראייתי, אם יודעים על תנועה אחת שגורמת לפציעה ככל שעושים אותה פעם אחר פעם אזי קל יותר להוכיח שהפציעה הינה מהתנועה הזו, ניתן להקביל זאת לטפטוף ממקור אחיד הפוגע בסלע ויוצר נקב. אולם בעולמנו ניתן להגיע לפגיעה בעבודה גם מפעולות מגוונות. אם ניתן לראות שהפעולות המגוונות בעבודה, כל אחת בפני עצמה יכולה לגרום לפציעה או בשילובן לגרום לפציעה אזי ראוי להחשיב אותן, וניתן להקביל זאת לטפטוף מכמה מקורות שפוגע באותו מקום בסלע וגורם לנקב. בראייה רבת מימדים ניתן להחשיב את הפגיעות המגוונות גם כן כתאונה בעבודה.

בנוסף, ניתן בדרכים אחרות להביא ראיות, כגון הבאת מומחה רפואי שיקבע בעניין. לדוגמא בעניין הטבח להביא חוות דעת האומרת שכחלק מיום עבודתו הוא מפעיל את ברכיו בצורה מאומצת כגון הרמת משאות שונים ושיקבע שיש קשר סיבתי והשפעה מהותית בין הפציעה לעבודה. ביה"ד יכול לבחון כל מקרה לגופו באופן מדויק יותר ללא התנאי של פעולות רפטטיביות, תוך הימנעות מקריטריון שרירותי, וחוות דעת המומחים הן אלה שיתנו את הטון.

האם קיים הבדל בין בקע ספורטאים לבקע מפשעתי והאם ראוי להפרידם?

עד לפס"ד דנן לא הוכר בקע ספורטאים כתאונת עבודה לפי תורת המיקרו-טראומה, וגם לא הוכרה ההבחנה בינו לבין בקע מפשעתי. הסוגייה של פציעות ספורט דומות נבחנה במקרים קודמים בהתאם ל§84 לחוק שעוסק ספציפית בבקע מפשעתי (ראו למשל עניין קולמן).

לפי החוק נראה שבקע מפשעתי הוא מצב מיוחד הדורש תנאים מיוחדים כדי להכיר בו כתאונת עבודה. תכלית הסעיף הינה לצמצם את מספר המקרים בהם יוכר בקע מפשעתי כפגיעה בעבודה שכן בקע מפשעתי נוטה להתפתח במשך זמן רב ועשוי להיגרם ע"י גורמים שונים שאינם קשורים לעבודה (להרחבה ראו פס"ד מקוחה). אמנם, גם בקע ספורטאים נגרם בגלל פעולות רבות (בעיקר פעולות של ספורטאים) הגורמות פגיעות זעירות שמצטברות לכדי בקע. אולם השוני הינו בפעולות הגורמות לבקע: בעוד בקע מפשעתי יכול להיגרם כתוצאה מפעולות שונות, בקע ספורטאים כשמו כן הוא, נפוץ בקרב ספורטאים ונגרם עקב עבודתם בספורט, כך שהתכלית של §84 לא מתקיימת לדעתי. לכן, לדידי צדק בית הדין כאשר החליט שסעיף 84 לחוק אינו חל על בקע ספורטאים.


21 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

במאמר דעה זה אטען כי ראוי שיחולו יחסי עובד-מעסיק על זמן המיון לקבלה לעבודה כאשר זמן זה מצטבר לתקופה משמעותית, שלגישתי היא יום עבודה אחד שלם לפחות. לדידי, דבר זה חשוב לאור ההתפתחויות בשוק העבודה בדגש ע

עבודת יתר היא גורם מכריע בהשפעה על בריאותם הפיזית והנפשית של עובדות ועובדים, ולתופעה זו השלכות גם בהקשרים כלכלים-חברתיים, ותמורות שליליות על תוצרי העבודה עצמם (לעניין זה ראו את מאמרה של שרון אהרוני גו

תגיות
bottom of page