הערת פסיקה: האם ניתן לאסור על כבאים לגדל זקן?

פסק הדין הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' מדינת ישראל נסוב סביב החלטת קצין בטיחות ראשי של הרשות הארצית לכבאות והצלה, שעניינה אופן השימוש הבטיחותי במסכות מיגון נשימה ללוחמי אש. במרכז הדיון עומדת השאלה האם כבאים מבצעיים מחויבים לגלח את זקנם ולגדל שיער פנים באזור המותר בלבד, כפי שהוגדר בהוראה (ראו עמ' 5 לפסק הדין), זאת על מנת לשמור על אטימות מוחלטת של המסכה. בפסיקתו, דן בית הדין הן במישור הסמכות והן במישור לגיטימיות ההוראה לגופה.

לעניין סמכות נותן ההוראה, בית הדין קבע כי יש לבטל את הוראת הבטיחות שכן זו הוצאה שלא על ידי הגורם המוסמך לכך, בהתאם להליך שקבוע בחוק לעניין הוראות בטיחות. לאחר מתן פסק הדין, חתם השר בר-לב על ההוראה כדין ולאור זאת תיכנס ההוראה לתוקף החל מ-01.11.2021. משום שסוגיית הסמכות איננה רלוונטית עוד לאחר העברת ההוראה בצינורות המקובלים, אמנע מלדון על כך בהערת פסיקה זו.

לעניין נורמטיביות ההוראה, בית הדין הוסיף כי לדידו, פקודה המחייבת את הכבאים המבצעיים לגלח את שיער הפנים בממשק האטימה של המסכה הינה סבירה ומידתית כל עוד זו תעבור בפרוצדורה המתאימה. על סוגיית המידתיות אבקש לעמוד כעת. מחד, דעתי עולה בקנה אחד עם החלטת בית הדין, בקבעו כי יש לחייב את הכבאים המבצעיים בגילוח זקנם למען בטיחותם שלהם ושל אלו הזקוקים לעזרתם. אולם לשיטתי, תכלית זו צריכה להתקיים תוך פגיעה מינימלית בכבודם, ביכולת השתכרותם ובחופש עיסוקם של הכבאים המזוקנים, דבר שלדידי אינו מתקיים בפסיקת בית הדין.

בעקבות פסיקת בית הדין ולאחר חתימתו של השר לביטחון פנים, עומר בר לב, על ההוראה המחייבת את גילוח הזקנים לכבאים המבצעיים, ינותבו כ-200 לוחמי אש המסרבים להתגלח לתפקידים מנהלתיים אשר לא דורשים פנים נקיות מזקן. יש שיטענו שהחלטה זו סבירה, אולם לשיטתי החלטה זו פוגעת באופן שאינו מידתי בקבוצת הכבאים המבצעיים אשר התגייסו לשירות הכבאות טרם יצאה הוראות הבטיחות לעניין הזקנים, זאת מפני שמעבר לתפקיד מנהלתי צפויה להביא להרעה בתנאי שכרם, וכן מהווה שינוי ייעודם המקצועי במערך הכבאות. בנוסף, ההוראה החדשה תמנע גיוס כבאים חדשים בעלי זקן.

לעניין הפגיעה בשכר, לדעתי שימוש בהלכת נהרי - גרינשפן יוביל לקביעה כי מדובר בשינוי תנאי העבודה ולא סדריה, זאת משום ששינוי באופן תפקודם במערך הכבאות, ככל הנראה יוביל לפיחות בתמורה המתקבלת מעבודתם. לדעתי, טוב היה עושה בית הדין אילו היה קובע כי כחלק מהפררוגטיבה של המעסיק, ישונו תפקידיהם של הכבאים המזוקנים תוך מתן תקופת הסתגלות מבחינת הפגיעה בשכר ובאמצעות הלכת נהרי-גרינשפן היה מטיל את הפנמת העלויות של העובדים על נציבות הכבאות לתקופה קצובה בזמן.

החלטה זו אף מעלה שאלות אם לא מדובר בהפרה של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. כידוע, סעיף 2 לחוק אוסר על הפליה מחמת דת. על פניו, ניתן לטעון כי איסור על גידול זקן הינו הבחנה שמתחייבת מאופיו או מהותו של התפקיד לפי סעיף 2(ג) לחוק, אולם לשיטתי הבחנה זו אינה עומדת בדרישת המידתיות הנדרשת (ראו עניין רקנט). החלטה זו שוללת ממגדלי זקן מסיבות דתיות את המשך שירותם בשירות הכבאות המבצעי וכן סותמת את הגולל על מתמיינים עתידיים מקבוצה זו. על אף שהכשיר הרב יצחק יוסף את קיצוץ הזקן למידות הנדרשות להתאמת המסכה המבצעית לעור הפנים (ראו עמ' 8 לפסק הדין), הדבר חסר תוקף אילו רבנים מזרמים אחרים לא יתירו זאת למאמיניהם המשרתים או המעוניינים לשרת בשירות הכבאות וההצלה. בנוסף, עולה ספק האם מאמיני הדת המוסלמית או הנוצרית עומדים בקריטריונים הקבועים בהחלטת הנציבות לעניין אורך וסוג הזקן המותר לשם שירות ככבאי מבצעי.

בנוסף, סעיף 2 לחוק העוסק באיסור הפליה אמנם לא טומן בחובו הפליה על בסיס מראה, וכאשר סוגיה זו הגיעה לפתחו של בית הדין האזורי הוא הסתייג מלהכליל עילה זו תחת סעיף החוק (ראו עניין משה גבאי), אולם ניתן לתהות האם לא ראוי להכיר עילה זו כאסורה לאור המגמה בפסיקה הנוטה להרחיב את חובת השוויון מעבר לרשימה בסעיף זה (ראו למשל עניין ליה נאידורף). לדידי, הוראת גילוח הזקנים פוגעת בזכות לאוטונומיה של הפרט, בזכות לפרטיות, בזכות לכבוד ואף פוגעת במישרין בזכות לחופש העיסוק, מפאת העובדה שסביר להניח שמתמיינים מזוקנים עתידיים לא יתקבלו לשורות מערך הכבאות המבצעי.

לעניין שינוי ייעודם המקצועי של הכבאים המזוקנים לתפקידים מנהלתיים, לשיטתי בית הדין צריך היה לעמוד על מציאת פתרון נקודתי לכבאים המזוקנים. כך למשל, ניתן היה לקבוע כי הכבאים המזוקנים יעסקו בתחומי העבודה של מערך הכבאות המבצעי שאינם כוללים כיבוי אש חיה. בין היתר ניתן להפנותם לפעולות חילוץ מגובה, מים ומעליות, חילוץ בעלי חיים, מיגון והכנת מבנים להתמודדות עם שריפות עתידיות, ועוד.

נקודה לסיום: דזמונד דוס היה סרבן מצפוני שסירב לשאת נשק מטעמי אמונה דתית במלחמת העולם השנייה בשנת 1945. דוס התעקש לשרת כחובש במלחמה למרות ניסיונות חוזרים ונשנים של צבא ארה"ב לשחררו משירות. בקרב על "רכס המסור" באוקינאווה הציל דוס עשרות מחיילי פלוגתו, תוך שהוא נפצע שלוש פעמים במקומות שונים בגופו. על כך קיבל דוס את עיטור הכבוד מנשיא ארה"ב – העיטור הצבאי הגבוה ביותר שניתן לקבל. בדומה לדוס, גם הכבאים המבצעיים מודעים לסכנות הטמונות בגידול זקן במסגרת פעילותם, ומחליטים לדבוק בכך משום שזו אמונתם וצו מצפונם.

אמנם, בפסק הדין מוזכרת הטענה שבהחלטתם לגדל זקן פוגעים הכבאים המזוקנים לא רק בעצמם אלא גם בחבריהם למערך הכבאות ובאילו הנזקקים לסיוע ולחילוץ מן הלהבות. אולם מבחינת אירועים מתועדים ושיחות עם לוחמי אש ותיקים, אין תיעוד כי במהלך פעילות לוחמי האש בכל 73 שנות המדינה נפגע לוחם אש בשל שימוש במערכת נשימה פתוחה אשר מסכת הפנים שלו לא הייתה מותאמת בדיוק לנתונים האנתרופומטריים של לוחם האש (ראו עמ' 32-31 לפסק הדין).

לדעתי, החלטת בית הדין המתירה למדינה להעביר את הכבאים המזוקנים לתפקידים מנהלתיים מקבילה לניסיונות השחרור של דזמונד דוס ע"י צבא ארה"ב. כבאים אלו ממלאים תפקידם נאמנה במשך שנים רבות וחלקם עושים זאת אף בהצטיינות יתרה. לכן לדידי, משנודעו לכבאים המבצעיים שבמוקד המחלוקת הסיכונים הכרוכים בדבקות באמונתם, ומשהחליטו אף על פי כן להמשיך ולסכן עצמם בעבור האחר, יש לאפשר לכבאים המזוקנים להמשיך ולהילחם עבורם ועבורנו. זאת לפחות בכל הנוגע למי שהתגייסו טרם העברת ההחלטה.