הערת פסיקה: דרישת הקשר הסיבתי בין מעשי עובד לפיטוריו כעילה לאי-שלילת פיצויי פיטורים

פסק-הדין ע"ע 17014-12-20 אשורוב - אלונה הסעות והובלות בע"מ שניתן בבית-הדין הארצי לעבודה, עסק בין היתר בשאלה האם המעסיק רשאי לשלול פיצויי פיטורים מהעובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע לפני הפיטורים, אך הידיעה עליה הובאה לידיעת המעסיק רק אחריהם. בית-הדין הארצי אישר את פסק-דינו של בית-הדין האזורי בחיפה, שקבע כי לא ניתן לשלול את פיצויי הפיטורים בנסיבות שבהן לא התקיים קשר סיבתי בין מעשי העובד (שאולי יכולים היו לכשעצמם להצדיק שלילת פיצויים) לבין פיטוריו.

במקרה הנדון אשורוב הקים ב-1994 עם שותף חברת הסעות תלמידים לבתי-ספר. לאחר 17 שנים של שותפות, מכר אשורוב את חלקו בחברה לשותפו והפך לשכיר בה. לאחר ששותפו המעסיק נפטר בשנת 2015, יורשיו מינו את אשורוב כמנהל החברה. ב-2019 הוחלט לסגור את החברה בשל קשיים כלכליים, ועובדיה, לרבות אשורוב המנהל, פוטרו לאחר שימוע. רק לאחר הפיטורים התגלה לחברה שאשורוב קיים מאות הסעות פרטיות, בהיקף כספי גדול, על-ידי רכב החברה. מדובר ב-276 נסיעות פרטיות ששימשו להכנסה צדדית עבורו, מתוכן 158 נסיעות בסופי שבוע. אף הוכח שחלק מהנסיעות הפרטיות נעשו בימי עבודה, חלקן במשך ימים שלמים ואף לאחר פיטוריו. על סמך עבירות המשמעת הללו ביקשה החברה לשלול את פיצויי פיטוריו וכן לקזז מתוך תשלומים שתבע אשורוב (כמו השלמת הפקדות לפנסיה ולקרן השתלמות) את הנזקים שנגרמו לחברה ואת ההכנסות שנשללו ממנה בשל ההסעות הפרטיות שביצע.

בית-הדין האזורי דחה כאמור את טענת החברה לפיה יש לשלול את פיצויי הפיטורים, באומרו כי הסיבה לפיטורי אשורוב היו סגירת החברה ולא מעשיו, שלא היו ידועים לחברה וליורשים במעמד הפיטורים. משכך, לאור העובדה שלא התקיים קשר סיבתי בין המעשים לפיטורים, נפסק שלא ניתן לשלול את פיצויי הפיטורים בהתאם לס' 17 לחוק פיצויי פיטורים. מנגד, ממספר ימי החופשה הצבורים לעובד הופחתו הימים שבהם ביצע הסעות פרטיות למרות שקיבל שכר, ובנוסף התקבלה טענת החברה לגבי קיזוז של נזקים ומניעת הכנסות בשל ההסעות הפרטיות. בית-הדין הארצי אישר את פסק הדין האזורי במלואו. לגבי שלילת פיצויי פיטורים, נקבע על ידי בית-הדין הארצי כי נדרש קשר סיבתי בין מעשי העובד לפיטוריו לצורך שלילת הפיצויים, קשר שלא מתקיים במקרה דנן, אף לא באופן עקיף כפי שטענה החברה. זאת, לדברי בית-הדין, כשם שעובד שהתפטר מסיבות שאינן קשורות להרעה מוחשית בתנאי העבודה אינו יכול לטעון בדיעבד להתפטרות בדין מפוטר לפי ס' 11 לחוק פיצויי פיטורים.

תוצאת פסק-הדין מתיישבת אמנם עם ההלכה הרווחת שאומצה בפסיקות בית-הדין הארצי, בין היתר בדיון (ארצי) 3-120-נא בנג'ו - בן חמו, לפיה שלילת פיצויי הפיטורים היא חריגה, ונעשית לרוב במקרים שהעובד גנב, מעל, חיבל במהלך התקין של העבודה או עבר עבירה פלילית חמורה. על פניו גם ניתן להצדיק את תוצאת פסק הדין בעניין אשורוב מכוח חלק התכליות שהוכרו בפסיקה באשר למתן פיצויי פיטורים לעובד, שעמד עליהן נשיא בית-הדין הארצי בדימוס אדלר בפרשת ע"ע (ארצי) 300274/96 צדקא - מדינת ישראל - גלי צה"ל. כך, הם אמורים לסייע לאשורוב למצוא עבודה עת פשטה החברה בה עבד את הרגל, ובכך הן גם מהוות תוספת הכנסה ופנסיה. במקרים שכאלו, הפיצויים, שנחוצים לו בשל פיטוריו, מוצדקים לכאורה שעה שהפיטורים אינם קשורים בפועל למעילה בחברה, וכשחלק מהזכויות קוזזו כבר.

ואולם, התוצאה בפועל קשה, במסגרתה מתקיימות נסיבות אובייקטיביות של עובד כגון אשורוב, שביצע עבירות משמעת חמורות ולמעשה "גנב" שעות עבודה רבות מהמעסיק באמצעות ביצוע הנסיעות הפרטיות, ואשר עודנו זכאי לפיצויי הפיטורים רק מהיעדר התקיימות עילת הקשר הסיבתי בין המעשים לפיטורים. אחת ההצדקות שמונה לכך בית-הדין הוא העובדה שכאמור שגם בהינתן התקיימות הרעה מוחשית אובייקטיבית או נסיבות אחרות אובייקטיביות במועד פיטורי עובד, הוא לא יכול לטעון בדיעבד להתפטרות בדין מפוטר. קיים לטעמי קושי בטיעון זה, שכן אם אותן נסיבות מתקיימות באופן אובייקטיבי, אינני רואה בהכרח עילה לשלול את ההכרה בפיצוי (או באי-הפיצוי) רק מהיעדר הידיעה עליהן בפועל של העובד או של מעסיקו.

אמנם לעמידה הדווקנית יותר על דרישת הקשר הסיבתי עשויים להיות יתרונות, כגון וודאות משפטית רבה יותר, שעה שהצדדים לא יוכלו לטעון בדיעבד לשלילת או אי-שלילת פיצויי הפיטורים בהשוואה למועד הפיטורים ולידיעה על הנסיבות בפועל. ואולם, הצדק לטעמי מחייב הגמשה מסוימת של ההכרה בדרישה זו, כדי למנוע עיוות דין לחברה בשל העובד שסרח, וכדי להתאים את ההלכה לדין הנוהג לפיהם ניתן לשלול את הפיצויים במקרה שעובד גנב או מעל בחברה. בהקשר זה, לטעמי, עניין קיזוז הזכויות כתחליף לשלילת הפיצויים אינו מספק פתרון הולם דיו, שכן הוא עונה רק חלקית להלכה לפיה יש "להעניש" את העובד באמצעות שלילת פיצויי פיטורים בעקבות העובדה שסרח, וייתכן שאין בו די כדי להרתיע מביצוע מעשים דומים.

באותו הקשר, לשלילה של פיצויי הפיטורים במקרים כגון אשורוב יכולות להיות תכליות חברתיות נוספות מעבר להענשת העובד על העובדה שסרח בחברה. כך למשל, יש בה גם כדי להוות מסר מרתיע לשאר העובדים במקום העבודה [ראו ע"ע (ארצי) 214-06 אלוניאל בע"מ - צ'רניאקוב]. אמנם מדובר בשיקול שמקבל מעמד פחות במקרה דנן בשל העובדה שהחברה התפרקה בשנת 2019 ועובדיה פוטרו. ואולם, יש בכך לטעמי כדי לשקף מסר מרתיע כללי מביצוע מעשים דומים גם בחברות אחרות. מסרים חברתיים שכאלו מתבקשים בעיניי גם מכוח חובת האמון וחובת תום הלב שחב העובד למעסיק [ראו אלישבע ברק "עקרון תום הלב במשפט העבודה" ספר ברנזון כרך שני, בני סברה 49 (תש"ס)] שעשויים להצדיק שלילת פיצויים חלקית.

ייתכן שדווקא שימוש בעיקרון המידתיות, כגון שלילה חלקית של פיצויי הפיטורים בהתאם להיקף השעות שסרח אשורוב מהחברה, היה מסייע להגיע לפתרון צודק יותר עבור החברה שנקלעה לקשיים כלכליים [ראו גיא דוידוב "עיקרון המידתיות בדיני העבודה" עיוני משפט לא 5, 30-29 (תשס"ח-תשס"ט)]. ברוח דומה, אישר בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב שלילת פיצויי פיטורים מעובד שהשתמש במתקני העסק והמכבסה המקומית בימי שבת ללא אישור מהמעסיק, ושחלה בנוסף ירידה בתפוקתו [ראו ס"ע (תל אביב-יפו) 10720-08-10 דאלי - בארי]. כך גם נעשה בעניין ע"ע (ארצי) 300353-98 הרמן - סונול ישראל בע"מ. עסקינן בעובד שביצע עבירה משמעתית באמצעות הצגת מידע כוזב למעסיק ועבודה במקביל בעבודות פרטיות, אף באמצעות רכב המעסיק - אז החליט בית-הדין האזורי על שלילה חלקית של פיצויי הפיטורים בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי שחלות על העובד, ומכוח סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים.