ארכיון
  • zerzervaknin

הערת פסיקה: גמלת שמירת הריון; סעיף 58(1) לחוק הביטוח הלאומי, פרשנות בית הדין ופרקטיקת מינוי מומחה

פסק הדין הקצר אורית מור יוסף עוסק בשאלה האם זכאית התובעת לגמלת שמירת הריון למשך שלושה וחצי חודשים, כפי שתבעה מהמוסד לביטוח הלאומי. התובעת צירפה חוות דעת בהן המלצות של רופאים שונים לשמירת הריון בשל סימפיזיוליזיס, המלווה לדבריה בכאבים מרובים. טענת התובעת נדחתה ע"י המוסד לביטוח לאומי בטענה כי הפסקת העבודה של התובעת לא התחייבה בשל מצב רפואי, הנובע מההיריון והמסכן אותה או את עוברה. על כך, ערערה התובעת לבית הדין האזורי, ומכאן פסק הדין הנדון. בית הדין מינה מומחה מטעמו על מנת לדון בשאלה, וזה דחה את טענת התובעת לקבלת הגמלה.


אבקש להתייחס בהערתי זו לשתי סוגיות מרכזיות: המשקל המכריע שניתן לחוות דעת המומחה, תוך התעלמות מאישורים רפואיים שהביאה התובעת, והפרשנות הצרה לטעמי שניתנה לסעיף 58(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה–1991, אשר קובע את תנאי הזכאות לגמלת שמירת הריון. בית הדין ציין כי "הלכה היא שלחוות דעת מומחה שמינה בית הדין יש ליתן משקל מיוחד, ואין לסטות ממנה בהיעדר הצדקה עובדתית או משפטית לעשות כן." לעניות דעתי, קיים קושי במתן משקל מוחלט לחוות דעת מומחה שמינה בית הדין אל מול חוות דעת רפואיות אותן מביאות נשים בדבר הצורך בשמירת הריון. זאת בייחוד לאור העובדה כי התכלית למינוי מומחה כפי שמוצגת בפסק דין אברהם שפיגל היא ״האפשרות לתת לשני הצדדים עזרה שווה, ומונעת ממצב שבו צד אחד – לרוב, המבוטח – אינו יכול להיעזר במומחה שווה רמה שהצד השני נעזר בו." כלומר, המומחה מטעם בית הדין נועד ליצור שוויון בין הביטוח הלאומי למבוטח, אך בפסקי דין רבים בנושא גמלת שמירת הריון ניתן לראות כי חוות דעתו של הרופא המומחה מטעם בית הדין הינה בניגוד לאישורים הרפואיים אותן מביאות נשים לקבלת הגמלה, וכתוצאה מכך הן נדחות (ראו לדוגמה : פס"ד נירה מטלינסקי, פס"ד לימור קסטיאל, פס"ד מרגלית ברוך, פס"ד יליזבטה צ'ורנינקי).


אמנם, ניתן לטעון כי חוות דעת מומחים שמונו ע"י בית הדין מותאמות לשאלותיו של בית הדין וכן עונות על התנאים הקונקרטיים לקבלת הגמלה ואילו אישורי הרופאים אותן מביאות הנשים אינם עונים בהכרח על התנאים המנויים בחוק אלא ניתנים בשל שיקול דעת רפואי פרטני. כתשובה לטענה זו, אפנה לאמירות בית המשפט בנוגע לאישורים כאלו: "האישור הרפואי בתביעה לתשלום גמלה לשמירת הריון הינו בעל מעמד כבד משקל, בדומה לתעודת אי כושר בתאונה בעבודה. הוא יוצר חזקה, הניתנת אומנם לסתירה, של קיום התנאים המצדיקים שמירת הריון"(פס"ד אסנת יוקר) כלומר, תכליתו של האישור הרפואי אותו מביאה האישה הוא להוות את הבסיס והצידוק למתן הגמלה. כמו כן, באתר כללית נכתב כי לא כל קושי בהריון מצדיק מתן שמירת הריון וצריכים להתקיים גורמי סיכון ברורים לאם ולעובר על מנת שתומלץ שמירה. אף נאמר שם כי "לא פעם הנושא מעורר מתחים ותסכול ביחסי רופא-מטופלת, בשל אי הבנה של הקריטריונים והסיבות המובילים להחלטה על זכאות לשמירת הריון ."כלומר, ניתן להניח כי הרופאים מודעים לתנאים הרשומים בחוק וכי ידם אינה ״קלה על ההדק״ במתן המלצות רפואיות כמו שמירת הריון.


זאת ועוד, חוות דעתו של המומחה ניתנה לאחר הלידה, כלומר חוות דעתו ניתנת כחוכמה בדיעבד, ולא על בסיס בדיקה בזמן אמת של התובעת וכאביה, דבר שעשוי להביא להמעטה בהערכת העוצמה והמשמעות של הכאבים. בניגוד לרופאיה של התובעת, המומחה נסמך בחוות דעתו על המסמכים הכתובים שהביאה, ולא על בדיקה גופנית ושמיעת עדות כאביה של התובעת. במקרה אחר נפסק כי "מאחר ועסקינן בשאלה רפואית מובהקת הרי שבחינת הסוגיה צריכה להיעשות לאור עמדת הרופא שמילא "בזמן אמת" את טופס הבקשה המקורי הנלווה לתביעה, שלגביו כבר נפסק שיש לו מעמד כבד משקל, בדומה לתעודת אי כושר בתאונה בעבודה" (פס"ד יליזבטה צ'ורנינקי). לסוגיה זו לא הובאה התייחסות בפסק דין הנוכחי ולטעמי היה מקום להידרש לכך.


סוגיה נוספת שמעורר פסק הדין הינה הפרשנות הצרה, לטעמי, שניתנה בפסיקה לסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי. סעיף זה מגדיר "שמירת הריון" כ"היעדרות מעבודה בתקופת ההיריון המתחייבת בשל מצב רפואי הנובע מההיריון והמסכן את האישה או את עוברה, הכול בהתאם לאישור רפואי בכתב״.

בפסק הדין הנוכחי נאמר כי "לא נדרש סיכון ממשי לעובר ולאישה, אך נדרש סיכון לתחלואה גופנית, וזאת להבדיל מאי נוחות או כאב הנובעים משינויים פיזיולוגיים טבעיים הכרוכים בהריון ועתידים לחלוף פרק זמן סביר לאחר הלידה, מבלי להטביע חותם תחלואתי בגוף האישה או העובר" (זאת תוך התבססות על פס"ד ענב כתב). ואולם, בסיכום פסק הדין נכתב, כי רופאה של התובעת המליץ על שמירת הריון אך לא ציין כי נשקף סיכון לתובעת או לעוברה (סעיף 8). התובעת התלוננה על תחלואה גופנית הנובעת מההיריון (סימפיזיוליזיס), אך מכיוון שסבר מומחה בית הדין כי חומרתה נמוכה משתואר בחוות דעתה הרפואיות, אין היא זכאית לקבלת הגמלה.


עדות נוספת לפרשנות המצמצמת של בית הדין לסעיף 58, שאינה באה לידי ביטוי בפסק דין זה אך מעידה על המגמה הפסיקתית באשר למתן הגמלה, היא ביטול הלכת בלומנטל בפסיקת בית הדין בעניין פזית סאיג-אבוקסיס. בהלכת בלומנטל פירש בית הדין את הגמלה באופן תכליתי, על ידי הכרה בגמלת שמירת הריון חלקית, כלומר, תשלום גמלה באופן יחסי לצמצום עבודתה של האישה בפועל. בפרשת פזית סאיג-אבוקסיס בית הדין הארצי ביטל את הלכת בלומנטל וקבע כי זו אינה תכלית החוק וכי החוק מכיר בהיעדרות מהעבודה על בסיס יומי ולא בצמצום היקף שעות העבודה בכל יום. הלכה זו מעמיקה את הטענה שלי כי פרשנות בית הדין מצמצמת ולדעתי יש בכך כדי לפגוע בהגשמת התכלית הראויה של שילוב נשים בשוק העבודה. זאת מאחר שהפרשנות שגובשה בפסיקה שוללת מתן גמלה בנסיבות של כאבים בלתי נסבלים בעת ההריון שמונעים מנשים לעבוד כראוי.


אשר לסעיף החוק עצמו, אני סבורה כי הבעייתיות בפסק הדין מתחילה מניסוחו הלקוי של הסעיף והתנאים לקבלת הגמלה שנקבעו בו. המילה "סיכון" פורשה כסיכון לתחלואה אך לא ברור מהסעיף מה חומרתה של התחלואה כדי שתעמוד בתנאים. כתוצאה מכך, נוסח הסעיף מאפשר לביטוח הלאומי לפסול תביעות רבות. אם הציפייה היא לשילוב נשים בשוק העבודה באופן שוויוני, כיצד ניתן לדרוש מאישה לעבוד תוך כאבים בלתי נסבלים, גם אם הן ללא סיכון ארוך טווח לבריאותה? הצעתי היא להתייחס לפגיעה ולא לסיכון, כלומר, כאשר תנאי העבודה הרגילים של האישה מרעים את מצבה בשל ההיריון באופן שאינו מאפשר לה למלא את תפקידה כראוי, ובכפוף להמלצת רופא, יש לאפשר מתן גמלת שמירת הריון, וכן להשאיר את סעיף ב' בחוק המציע חלופת עבודה שתמנע את הפגיעה.


טענה שכיחה נגד הכרה בזכויות יתר לנשים, שיכולה לעלות גם בהקשר הנוכחי, היא טענת הBackfiring. לפי הטענה, מעסיקים יחששו מלקחת נשים לעבודה כיוון שכניסתן להריון עלולה לגרור היעדרות מטעמי שמירת הריון. טענת ה-Backfiring נחלשת כאשר חושבים על העובדה כי נשים הסובלות מכאבים שלא יקבלו גמלת שמירת הריון ינצלו ימי מחלה שעולים כסף למעסיק (בניגוד לגמלה שמשולמת על ידי הביטוח הלאומי), זאת בהנחה כי נשים אשר סובלות מכאבים לא יגיעו לעבודה בין אם קיבלו את הגמלה ובין אם לא.


בשולי הדברים, אף כי הדבר לא נאמר בפסק הדין, ייתכן כי העסקתה של העובדת בידי בעלה גרמה להטיית החלטת בית הדין והביטוח הלאומי. זאת משום שהעובדת יכולה הייתה לכאורה לחתום על ימי מחלה מבלי לדרוש גמלת שמירת הריון בימים ספציפיים שבהם סבלה מכאבים, אולם אז כספים אלו היו יוצאים מכיסם הפרטי של בני הזוג. בנוסף, אני תוהה האם העובדה שהעובדת יכלה להיעדר ביתר קלות מכיוון שבעלה הוא מנהל העסק, הייתה שיקול במניין השיקולים ששקל בית הדין.

47 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הפסיקה הקיימת מגדירה מיהו 'עובד' ע"פ קריטריונים ומבחנים מקובלים, וכל מי שאינו עובד נחשב כ'עצמאי' בעגה המקובלת. צורת ההעסקה 'עובד' התאימה את עצמה למציאות המשתנה של שוק העבודה, ונבנתה, לבנה על לבנה, בתו

פסק הדין סע"ש (אזורי ת"א) 14047-12-17 הרב שלמה רבינוביץ' - עיריית פתח תקווה (נבו 11.04.2022) עוסק ברב שזכה במכרז לשמש כרב הקהילתי של שכונתו ומשמש בתפקיד זה כ-20 שנים. הוא לא קיבל שכר וזכויות עבודה אחר

תגיות