top of page
ארכיון
  • Oroob Ziadat

הערת פסיקה: גבולות חופש הביטוי של המעסיק

בפסק דין מיום 29/11/2022 דן בית הדין הארצי לעבודה בתביעת לשון הרע שהוגשה על ידי עובדת שהועסקה כמלצרית במסעדה. לאחר סיום העבודה העובדת הגישה תביעה כספית כנגד המעסיקה בגין זכויות שונות, התקיים דיון בתיק והצדדים הגיעו לפשרה. המעסיקה כתבה פוסט על הפשרה בדף הפייסבוק שלה ונקבע בביה"ד האזורי כי הפוסט מהווה לשון הרע, וזאת כי במסגרת הפוסט המעסיקה מסרה לחבריה בפייסבוק – מספר לא קטן של קוראים – כי העובדת גררה עובדת אחרת לקטטה, נכתבה רמיזה לבעיות פסיכולוגיות ומעסיקים עתידיים ״הוזהרו״ לגבי העסקתה בעתיד. נקבע בביה"ד האזורי כי לא עומדת למעסיקה הגנה מכוח סעיפים 13-15 לחוק איסור לשון הרע, היא חויבה לשלם לתובעת פיצוי בסך של 35,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד והוצאות בסך של 8,000 ש"ח.

המעסיקה הגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. הערעור התקבל בחלקו ונפסק כי הערעור נדחה ככל שהוא נוגע לעצם הקביעה כי הפוסט שכתבה המעסיקה מהווה לשון הרע, עם זאת גובה הפיצוי הופחת ל-15,000 ש״ח. זאת כי ביה"ד האזורי החמיר יתר על המידה עם המעסיקה ולא התחשב בנסיבות העניין ובכך שהיא לא הזכירה את השם המלא של העובדת אלא רק את השם הפרטי, פרסמה את הפוסט כי חשה שנגרם לה עוול, וכן מיד באותו היום (לאחר פניה מב"כ העובדת) הסירה אותו, בכך היא הפסיקה את הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע.

אני חושבת שבית הדין טעה כשקבע שנחצה כאן הגבול של חופש הביטוי ובקביעתו שמדובר בלשון הרע. לדעתי מדובר במקרה מובהק של חופש ביטוי לגיטימי. בענייננו, המעסיקה בחרה לשתף את חבריה ברושם שלה וחווייתה מההליך המשפטי שעברה. היא לא הזכירה את השם המלא של העובדת, אלא רק את השם הפרטי, אפילו שם חיבה "לנה", כך שקשה לדעת על מי מדובר. אמנם, להמלצת המעסיק הקודם יש כוח והיא יכולה להשפיע על מעסיקים עתידיים, כך שאם ידעו במי מדובר ייתכן שנוצרה פגיעה בסיכויי העסקתה של העובדת בעתיד. אולם, מדובר כאן בהבעת דעה ולא בטענה עובדתית, המערערת כתבה את הפוסט באופן שברור שמדובר בדעה שלה והשתמשה במילים שמעידות על כך "כי ייתכן שמעורבת בעיה פסיכולוגית כלשהיא, מי יודע?", כך שהקורא הסביר יכול היה להבין שמדובר בדעה, בלבד. זה מחזק את הטיעון שמדובר בביטוי לגיטימי ולא בלשון הרע.

שנית, למעסיקה יש את הזכות לשתף את החוויה שלה ולהביע את דעתה בהליך המשפטי, במיוחד אם הרגישה שנגרם לה עוול. יש לנו כחברה אינטרס שאנשים שמרגישים שנפגעו בהליך המשפטי יוכלו להביע את עמדתם בלי גבולות, ולעודד אותם לשתף ולהביע את מחאתם על חוסר הצדק.

לדעתי, הפסיקה של בית הדין אינה מביאה בחשבון את שינויי העיתים. בימינו, אנשים צורכים את רוב התכנים שלהם בתיבות תהודה – וקשה אף יותר מבעבר להשפיע על דעתם. המעסיקה שיתפה את חבריה בפייסבוק בתחושותיה כדי להקל על ההרגשה, רק 50 מחבריה הגיבו, ובתיאור העובדות בפסק הדין האזורי אפשר להתרשם כי הם בעיקר הביעו הזדהות. יש מקום בעיני לאפשר לצדדים להליך משפטי להתבטא יותר בחופשיות לגבי תחושותיהם בעקבות ההליך, ולחרוג מהאיזונים המסורתיים בין הזכות לשם טוב והזכות לחופש הביטוי, כך שנאפשר יותר ביטויים אותנטיים. אין הצדקה לאסור שיתוף של חוויות.

כמו כן, בפרשנות הביטוי ומידת הפגיעה שעלולה לצמוח ממנו יש להתחשב בפורום שבו הוא פורסם. מידת הפגיעה שנגרמה למשיבה עקב הפוסט בפייסבוק אינה כה גבוהה. ביה"ד שם דגש על כך שהפייסבוק הוא פלטפורמה שמאפשרת פרסום הפוסט באופן נרחב והפצת עותק של הפוסט המכיל לשון הרע, אולם לא לקח בחשבון שיש אפשרות להפסקת ההפצה דרך מחיקת הפוסט, כמו שאכן עשתה המעסיקה. הפוסט במקרה דנן לא שותף ולא הופץ, כך שהפגיעה ממנו קטנה מאד (שיתוף לשון הרע ברשתות החברתיות – מיכל לביא).

אני חושבת שצריך ליישם באופן שונה את ההתבטאות דרך פוסטים בפייסבוק ושאר צורות הביטוי החדשות במדיה חברתיות, הסוגייה במקרה שלנו שייכת יותר לתחום החברתי-תרבותי – הרגשת העלבון – מאשר לתחום המשפטי. "דיני לשון הרע משקפים תפיסות תלויות זמן ומקום והאיזונים בין חופש הביטוי לשם הטוב עשויים להשתנות לפי ההקשר. השינויים הטכנולוגיים הנרחבים, היווצרותה של זירת שיח חדשה והשינוי החברתי שבא בעקבותיה יוצרים הֶקשר חדש לביטוי ומצדיקים בחינה מחודשת של איזונים אלו". ההקשר והסביבה החדשה של הביטוי מצריכה מבט נוסף ובחינה מחודשת של דיני לשון הרע בסוגיות שונות ומוכרות (דיני לשון הרע – הדין המצוי והדין הרצוי – חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור).

מהבחינה המשפטית, ההתמקדות צריכה להיות בפגיעה בשם הטוב ולא בעלבון. הערך המוגן בחוק איסור לשון הרע אינו העלבון של הפרט, אלא שמו הטוב. שמה הטוב של העובדת ראוי להגנה, בהיותו חלק מכבודה (dignity). אולם דומה שהעובדת תבעה כשבעצם מה שהפריע לה הוא העלבון. הפגיעה בשם הטוב אפסית במקרה דנן, שעה שהנתבעת לא פרסמה את השם המלא, ולמעשה – ספק רב אם קהל רלוונטי להגדרת השם ה"טוב" של התובעת יכול היה לזהותה על פי הפוסט של הנתבעת. דיון זה, אף שהוא נדרש על פי הדין המהותי – נפקד מהדיון בפסקי הדין.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

הערת פסיקה: מבחן התלות הכלכלית – אשמתו של מי היא?

פסק דין וונצובסקי דוד – החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ העלה לאחרונה שוב את הסוגייה השנויה במחלוקת שעניינה בקטגוריית הביניים שמכונה לעיתים "מעין עובד" ולעיתים ״משתתף חופשי״ (ולעיתים מתוארת כ״פרי

מאמר דעה – האם נדרשות התאמות להבטחת סביבת עבודה ראויה עבור העובד הערבי בשוק העבודה הישראלי?

הסגרגציה התעסוקתית ותת-ייצוג בקרב העובדים הערבים בשוק העבודה הישראלי הם תוצאה של אי-שוויון עמוק, שקיים מאז קום המדינה ועד עכשיו. האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל צריכה להתגבר על חסמים רבים על מנת להשתלב

הערת פסיקה: מתי מותר להגיש תובענה ייצוגית ?

בפסק דין תצ (ת"א) 59826-07-19 ברוך ריינר - קופת חולים לאומית (28.12.2022), דחה בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בקשה לאישור תובענה כייצוגית. המבקש, המועסק כרוקח במשיבה, ביקש לתבוע בשם קבוצת הרוקחים העו

2 comentarios


אמיר שגב סרוסי
אמיר שגב סרוסי
14 abr 2023

ניתוח מעולה. גם לי חרה מאוד שבית הדין התמקד כאן בעלבון ולא בשם הטוב. באשר לתיבות התהודה והאיזון בין חופש הביטוי לפגיעה, אפנה אותך לT.M. Scanlon, "Freedom of Expression and Categories of Expression", p. 160. סקנלון מסביר כי אין מקום להגביל ביטוי לביטויים "מכבדים", והגבלה כזו חותרת תחת חקר האמת. לדידו, מעמדו של חופש הביטוי מחייב מתן רשות להפיץ מסרים ופרסומים אף לקהל שבוי. ההנחה היא שקהל אשר אינו רוצה להיחשף למסר, דווקא הוא קהל היעד המרכזי שאליו מיועד המסר. סקנלון מתייחס לטענת הנגד, כאילו יש לדרוש מהמעוניינים לקדם את רעיונתיהם באופן "מכבד" ו"לא פוגע", על-ידי מאמרים ומנשרים מנומקים, אולם מסביר כי מסגרת שכזו מגבילה למדי, ומייחסת רציונליות מוגזמת לאופן שבו אנשים מאמצים ומשנים עמדות. הטלת מגבלה על אופני ביטוי…

Me gusta
אמיר שגב סרוסי
אמיר שגב סרוסי
14 abr 2023
Contestando a

אפשר לקרוא כאן (הפרק החמישי): https://cdn.preterhuman.net/texts/thought_and_writing/philosophy/difficulty%20of%20tolerance.pdf

Me gusta
תגיות
bottom of page