הערת פסיקה: ביטול ייחוס אשם תורם לעובד שנפצע בתאונת עבודה

פסק הדין ע"א 7096/19 פלוני נ' יצחק שטרן ושות' בע"מ (פורסם בנבו ביום 29.12.2021) עוסק בעניינו של עובד נקיון שנפצע קשה בתאונת עבודה שהתרחשה באתר בניה. העובד נפל מפתח פיר מעלית לא מגודר מגובה של ארבע קומות, ונותר משותק בפלג גופו התחתון. בית המשפט המחוזי פסק (ת"א (מחוזי חי') 59355-09-16 פלוני נ' יצחק שטרן ושות' בע"מ (פורסם בנבו ביום 22.7.2019) שהמעסיק נהג ברשלנות, אך הטיל על העובד 15% אשם תורם.

בית המשפט המחוזי פסק כי המעסיק לא סיפק לעובד ציוד מגן או אמצעי בטיחות, ואף לא גידר את פיר המעלית. עם זאת, בית המשפט המחוזי הטיל על העובד אשם תורם בשיעור 15% בנימוק שהעובד היה בעל נסיון בעבודה בענף הבניה, וכי הוא היה מודע לכך שפיר המעלית איננו מגודר. בנוסף פסק בית המשפט המחוזי כי העובד יכול היה לראות את הפיר עם קצת יותר תשומת לב מצידו, וכי העובד לא התלונן בפני המעסיק על היעדר הגידור ובחר להמשיך ולעבוד למרות אי הגידור.

בערעור הפך בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ופסק כי לאור פערי הכוחות בין העובד למעסיק, אשר נוטים לטובת המעסיק, הרי שהיכולת למנוע סיכונים בעבודה מצויה בידי המעסיק, באמצעות הסדרת נהלי בטיחות ומתן הדרכה לעובדים. לעומת זאת, העובד פועל במסגרת הגבולות שהוצבו לו על ידי המעסיק ואין לו שיקול דעת רחב כמו למעסיקו, מה גם, שהעובד אינו אחראי לנהל את הסיכונים בעבודה ולנהל משא ומתן על כך עם המעסיק. משכך נפסק כי שיקולי מדיניות משפטית מצדיקים ייחוס אשם תורם לעובד רק כשאשמתו לתאונה ברורה ובולטת.

לפי פסק הדין, יש להבחין בין מקרים שבהם העובד נוטל על עצמו סיכון בלתי סביר או מתעלם מסיכון ודאי, ובמקרה זה יש להטיל עליו אשם תורם. אך במקרים בהם העובד טועה, או מתרשל באופן רגעי, בשל היותו שקוע בעבודה, אין מקום להטיל אשם תורם על העובד.

בית המשפט העליון קבע כי לא ניתן לזקוף לחובת העובד את העובדה שלא התלונן בפני המעסיק על אי גידור הפיר, שכן העובד היה עובד ניקיון זוטר שלא הוכח כי היתה לו יכולת ומעמד שאפשרו לו להתלונן על ליקויי בטיחות, ואף לא ברור אם קיבל הדרכה בתחום הבטיחות. בנוסף, אין לזקוף לחובתו של העובד את העובדה שהסכנה היתה קיימת מזה תקופה ממושכת לפני קרות התאונה, כי אם לחובתו של המעסיק אשר לא עשה דבר. יתרה מכך, נפסק כי לאור פערי הכוחות בין העובד למעסיק, לא היה מקום לייחס לעובד אשם תורם בשל כך שהמשיך לבצע את עבודתו גם כשהפיר לא גודר, שכן הוא יכול היה להסתכן בפיטורים.

לסיכום העיר בית המשפט כי תאונות עבודה בענף הבניה הן תופעה מדאיגה וציין את הסטטיסטיקה בישראל, לפיה מתחילת שנת 2021 נהרגו 36 עובדים בתאונות עבודה ונפצעו 219 עובדים (ר' בדו"ח החצי שנתי). בית המשפט כתב כי תופעה זו איננה גזירה מן השמיים אלא בכוחנו לשנותה, וציין כי במקרה זה יש להחמיר עם המעסיק.

לדעתי, פסק הדין של בית המשפט העליון נכון וראוי בנסיבות העניין. אני סבורה כי בנסיבות המקרה השתת אשם תורם על עובד שמעד בהיסח הדעת ונותר משותק (ויוזכר כי המדובר בעובד נקיון זוטר) הינה תקדים מסוכן שיוצר תוצאה מסוכנת אף יותר, לפיה מעסיקים יתרשלו לאורך תקופה ממושכת וירמסו ברגל גסה את הוראות הבטיחות, ובמקום לשאת באחריות למחדליהם, יוכלו להטיל את האחריות (ולו במידה מסוימת) על עובדיהם.

ככל שעובדים המועסקים בשכר נמוך, שבעקבות תאונת עבודה אין ביכולתם לעבוד למשך כל ימי חייהם, ייאלצו לספוג צמצום של הפיצוי לו הם זכאים בשל אשם תורם, התוצאה עלולה להיות חיים מתחת לקו העוני, ככל שהעובד איננו מקבל קצבה מן המוסד לביטוח לאומי. ההלכה המשפטית לפיה יש לדקדק עם מעסיק במקרים של תאונות עבודה, ולהשית על העובד אשם תורם רק במקרים חריגים בהם העובד נטל על עצמו סיכון בלתי מחושב, הינה ראויה.

כפי שעולה מן הסטטיסטיקות הנוגעות לבטיחות בעבודה, כמעט ואין אכיפה ופיקוח על קיום הוראות הבטיחות בעבודה באתרי בניה. כך למשל, תאונות עבודה בהן נפצעים עובדים כמעט ואינן נחקרות (רק 4% מכלל תאונות העבודה בהן נפצעו עובדים נחקרות), וקבלנים שרשיונם הותלה או נשלל בשל היותם "עברייני בטיחות" סדרתיים, ממשיכים לפעול באין מפריע. אני סבורה כי בנסיבות בהן המדינה עצמה איננה מקפידה על קיום הוראות הבטיחות, וכך גם חברות הבניה, הרי שהטלת אשם תורם על עובדים זוטרים ונטולי יכולת השפעה, איננה ראויה בלשון המעטה.