הערת פסיקה: בחינת הקשר הסיבתי בתאונות עבודה הנובעות מאירוע חריג

תאונות עבודה מוסדרות בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי. על מנת להגדיר תאונה כתאונת עבודה צריכים להתקיים שני גורמים: ראשית, על האירוע להיות אירוע תאונתי, ושנית האירוע צריך להתקיים תוך כדי או עקב העבודה בד בבד עם הקשר הסיבתי כמוגדר בסעיף 83 לחוק. נהוג בפסיקה לחלק את הוכחת רכיב הקשר הסיבתי לשני שלבים- קשר סיבתי רפואי אשר נקבע בהתאם לבדיקת מומחה ולאחריו קשר סיבתי משפטי שנקבע על ידי בית הדין. אם נקבע שמתקיים קשר סיבתי משפטי, משולמים דמי פגיעה בהתאם על ימי ההיעדרות לפי הקבוע בסעיף 93 לחוק. לאחר מכן, לנפגע פתוחה האפשרות לפנות לוועדה רפואית המוסמכת להכריע בעניין נכות זמנית או צמיתה כתוצאה מהפגיעה.

עניין עב"ל (ארצי) 12231-04-21 יפה סדיקלר - המוסד לביטוח לאומי (10.10.2021)‏‏ (להלן: בית הדין הארצי) עוסק בערעור על ב"ל (אזורי י-ם) 45936-01-20 סדיקלר יפה - המוסד לביטוח לאומי (01.04.2021) (להלן: בית הדין האזורי)‏‏, בו נדחתה תביעת המערערת להכיר באירוע שארע לה במאי 2018 כתאונת עבודה. המערערת חוותה אירוע חריג בעבודה, ויכוח סוער שלווה בצעקות ובהערות על תפקודה, שאחריו נעדרה למשך עשרה ימים וכעבור ארבעה ימים מהאירוע פנתה לקבלת טיפול רפואי.

במקרה הנידון מונה מומחה מטעם בית הדין למתן חוות דעתו בשאלת הקשר הסיבתי. לאורך חוות הדעת וההבהרות שניתנו בעקבותיה המומחה דבק בכך שלא מתקיים קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין "תעוקת החזה היציבה" שאובחנה, האירוע החריג גם לא גרם להחמרה במחלה ממנה סבלה טרם האירוע המדובר. המומחה הדגיש כי לא הייתה גרימה למצב או החמרה במצבה של המערערת בעקבות האירוע. לפיכך, בית הדין האזורי דחה את התביעה וקבע כי בהתאם לחוות דעתו של המומחה לא קיים קשר סיבתי בין מצבה של המערערת לבין האירוע החריג שהתרחש, וזאת גם באופן זמני.

הוגש ערעור מטעם העובדת על פסק דין זה, אשר לווה בהעברת שאלות הבהרה נוספות למומחה לגבי האירוע. באופן מפתיע בעיניי, אותו המומחה שנתן את דעתו בתביעה המקורית שינה את דעתו בערעור וטען שאין לשלול קשר סיבתי. כלומר, נעשתה הכרה מתוך ספק באפשרות שהדחק הנפשי בעקבות ה"אירוע החריג" גרם ל"תעוקת חזה" אצל העובדת. לפיכך, לדעת המומחה לא ניתן לשלול את קיומו של קשר סיבתי במובן שהאירוע ״חשף״ את המחלה הקודמת של העובדת וגרם להחמרה זמנית.

נשאלת השאלה האם יש לראות בחשיפת מחלה קיימת כהחמרה זמנית שנכנסת לגדר תאונת עבודה, או לחילופין לראות בחשיפה זו מהלך טבעי של התנהגות מחלה קיימת שמדי פעם באה לידי ביטוי ובהתאם לא נחשבת כ"נזק" ואינה מהווה תאונת עבודה. בסופו של דבר, בית הדין קיבל את הערעור, והכיר באירוע החריג כתאונת עבודה.

לדעתי, פסיקה זו חותרת תחת הכלל שלפיו נטל ההוכחה על התובע. בית הדין בהכרעתו מעביר לכאורה את הנטל לנתבע (המוסד לביטוח לאומי) כאשר הוא קובע כי "לא ניתן לשלול" את האפשרות שהאירוע המדובר בעבודה גרם לנזק. כלומר, בית הדין בהסתמך על חוות הדעת מבין שלא ניתן לעמוד על תרומת האירוע החריג לפגיעה, לכן אינו שולל שהאירוע גרם להחמרה זמנית וחולפת ולפיכך מכריע שמדובר בתאונת עבודה.

בעניין ואנונו נקבע שכדי ש'תאונה' או כמו במקרה הנידון 'אירוע חריג' תוכר כ'תאונת עבודה', נדרש העובד להוכיח ברמת הסתברות של מעל 50% שמתקיים קשר סיבתי בין האירועים. אם הוכח קשר סיבתי הנטל עובר אל המוסד לביטוח לאומי להוכיח את סיפת סעיף 83, שהשפעת האירוע החריג על אירוע התאונה הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. בפסיקה סיפה זו מכונה "מאזן ההשפעות" או "שאלת היחס" והיא נבחנת על-ידי בית הדין.

בעיניי החלטתו של בית הדין בעניין סדיקלר אינה עומדת במאזן ההשפעות המתואר בעניין ואנונו. משמעות ההחלטה היא שאם אין תוצאה ברורה והנתבע אינו מוכיח אחרת בית הדין פוסק לטובת התובע. נוצר מצב שבתביעות בהן אין תשובה חד משמעית התובע יזכה עקב הקושי הרב להוכיח אחרת מצד הנתבע.

בנוסף, לתפיסתי בית הדין הארצי נוקט בגישה דווקנית בפירוש ההבהרות שניתנו על-ידי המומחה ובכך נפגעת מהימנות המומחה מכיוון שהשאלות לאורך כל ההבהרות (באזורי ובארצי) דומות לשאלות המקוריות בניסוח שונה. על כן, נראה שיש ניסיון מצד בית הדין להביא לתוצאה שתטיב עם המערערת. מנגד, בעניין חרמון נאמר שבית הדין הוא זה שמכריע בשאלת הקשר הסיבתי שבין ה'תאונה' לבין הנזק הפיזיולוגי, בהתאם למכלול הראיות העומד מולו. בפסק דין זה נותנים תזכורת לכך שמשפטן ורופא עשויים לדבר ב'שפות שונות' ובהתאם יש לקרוא את חוות הדעת בזהירות הראויה תוך התייחסות למכלול חוות הדעת ולא תוך התמקדות במשפט כזה או אחר.

בעניין מרציאנו נקבע כי לאחר שהוגשה חוות דעת משלימה, בין אם נתבקשה על ידי בית הדין ובין אם ביוזמת הצדדים יקראו אותה כאחד עם חוות הדעת המקורית. במקרה זה, בניגוד לבית הדין האזורי שבהכרעתו הסתמך על קביעה זו, בבית הדין הארצי השופטים לא פעלו באותו אופן. על כן, נוצר מצב של חוסר אחידות ועקביות בערכאות השיפוטיות שלטעמי עלול להוביל לשרירותיות בהכרעות עתידיות ובהתאם חוסר וודאות לתובעים בעניינים אלו.

הכרעתו של בית הדין מדגישה את חשיבות הטרמינולוגיה בחוות הדעת שנותן המומחה (בשימושו במילים "חשף" ו"לא ניתן לשלול"). נראה שמחד, טרמינולוגיה בעייתית עלולה לגרום לקביעה שרירותית מצד בית הדין בנוגע לקבלת דמי פגיעה כפי שתואר לעיל. מאידך, ההכרעה הסופית באשר לאחוזי נכות ניתנת לשיקול הוועדה הרפואית שבמידה שלא תמצא אי-כושר לא ישלמו בפועל.