מאמר דעה: זכות השביתה של עובדי המונופולים

בשנים האחרונות עובדי חברת החשמל, עובדי הנמלים ועובדי חברת "בזק" מככבים בכותרות חדשות לבקרים. זאת בין היתר משום שמדובר בעובדים המאוגדים בוועדי עובדים חזקים במיוחד, ומועסקים על ידי מעסיק שמספק שירות חיוני ומהווה מונופול במדינת ישראל. נוסף על כך, וייתכן וזהו הגורם העיקרי לתשומת הלב לה זוכים עובדים אלה, היא העובדה שבתחום עיסוקם נעשו בעשורים האחרונים ניסיונות לבצע רפורמות מקיפות מצד המדינה, אשר עלולות לפגוע בצורה משמעותית במעסיקיהם, ואולי אף בהם.

אקח את חברת החשמל כמקרה בוחן. לפני למעלה מ-20 שנה נחקק חוק משק החשמל, התשנ"ו-1996. החוק מבטא את הכרת המחוקק בצורך לשינוי מבני ורפורמה במשק החשמל בישראל. כיום, אנחנו בעיצומו של הניסיון השמיני ליישם את הרפורמה, כאשר פעם אחר פעם עובדי חברת החשמל, בהובלת ועד העובדים, פתחו בעיצומים כנגד השינויים המתוכננים במשק החשמל. בשל מעמדה של חברת החשמל כמונופול, והיותה מספקת שירות חיוני, המדינה נאלצת כל פעם לסגת מפעולותיה, באופן שלא מאפשר ליישם את הרפורמה, שכאמור נקבעה בחוק.

מבחינת דיני העבודה, המצב הקיים הוא בעייתי לכל הגורמים המעורבים. כזכור, זכות השביתה זכתה למעמד של זכות חוקתית המעוגנת במשפט הישראלי (בג"ץ בזק). תכלית הזכות היא להביא לאיזון בפערי הכוח שבין ציבור העובדים והמעסיק (או "ההון"), במסגרת סכסוך קיבוצי כלכלי, בכדי לאפשר לעובדים לעמוד על זכויותיהם ולהשמיע את דרישותיהם באופן שאלה יישקלו בכובד ראש.

מבחינת המדינה, לא ניתן להשלים עם מצב בו יישום מדיניות, שמטרתה להיטיב עם כלל הציבור ומשק המדינה איננו מתאפשר בגלל מיעוט קטן, אשר מחזיק כ"בן ערובה" שירות חיוני בסיסי כדוגמת שירות החשמל. דברים אלה מודגשים ביתר שאת, כאשר למעשה פעולות העובדים כנגד הרפורמות מטיבות גם עם המעביד, מה שמעלה חשד של שיתוף פעולה של שני הגורמים בכדי לסכל את הרפורמות. במצב דברים זה, ציבור העובדים למעשה מחזיק בידו כוח רב ממילא. לפיכך, כאשר מוענקת לעובדים אלה זכות שביתה (כפי שעשה בית הדין הארצי בתיק מס' עסק (ארצי) 1983-09-14 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 04.05.2017) ) יש חשש שהיא מעניקה לעובדים חזקים כוח כמעט מוחלט אל מול המדינה. במצב זה, לא רק שהשביתה אינה מממשת את תכליתה לאזן בין הגורמים בשביל לקיים תנאי משא ומתן הוגנים, היא היא זו שפוגעת באיזון בחומרה, בכך שמעניקה כח יתר לעובדים.

מבחינת העובדים, גם מדובר במצב בעייתי מאוד. הרפורמות המדוברות בדרך כלל כוללות צעדי ייעול בהם כרוכים פיטורים של אלפי עובדים והפרטה אשר פוגעת ברווחי המעסיקים ותגרור הרעה בתנאי עבודה וצמצום בכוח אדם.

הנה כי כן, על אף שמדובר בפגיעה ישירה וכבדת משקל בזכויותיהם ותנאי העסקתם, במקרה הטוב זכות השביתה שלהם מוגדרת על ידי בתי הדין כשביתה "מעין פוליטית" המוגבלת בהיקפה, בין אם מוגבלת בזמן, ובין אם העובדים נדרשים להגיש מתווה של השביתה. במקרים רבים השביתה המוגבלת חסרת שיניים, אינה מאפשרת לעובדים למחות באמת נגד הרפורמה, ומגבילה את יכולתם לאלץ את המדינה להיוועץ עימהם בנוגע לרפורמה. במקרה הרע, למעשה, זכות השביתה נשללת כמעט לחלוטין מעובדים אלו. בתי הדין התערבו עשרות פעמים והוציאו צווי מניעה כנגד שביתות ועיצומים. במקרים אחרים, כאשר בית הדין איפשר את השביתה, העובדים לא יכלו להוציאה לפועל. כך למשל במקרה בו מימוש הזכות מותנה בהידברות בין הצדדים בליווי בית הדין, מה שבפועל דוחה את השביתה עד שהיא איננה רלוונטית עוד. דוגמא נוספת לכך היא העתירה בנוגע חברת החשמל שנידונה בימים אלה בבג"ץ כנגד החלטת בית הדין הארצי האחרונה בנושא, לפיה לעובדי חברת החשמל הוענקה זכות שביתה בלתי מוגבלת. בדיון שהתקיים בנושא, שופטי בג"צ ביקרו בחריפות את גישת בתי הדין בנוגע לשביתות של עובדי המונופולים, וציינו שאולי הגיעה העת לשינוי בדיני העבודה, רוצה לומר, האיזון הקיים ישתנה וזכות השביתה של עובדי המונופולים המרכזיים במשק תפגע אנושות, ואולי אף תלקח כליל, באופן דומה לשירותי הביטחון.

לצד כל אלה יש לזכור שבמצב הקיים גם הציבור בכללותו, וגם משק המדינה נפגעים. המונופולים, כך נטען, אינם יעילים מספיק, מספקים מוצר יקר למעלה מן הצורך, ומשלמים משכורות עתק לעובדים שבעים אשר נחים על עלי הדפנה. בנוסף בשביל לקיים כל שינוי במצב הקיים יש "להמתיק" את התרופה בשביל העובדים והוועדים, דבר המבזבז כספי ציבור רבים, בשביל שינויים אשר בטלים בשישים.

לאור כל האמור לעיל, אני מבקשת לטעון, שדיני העבודה הקלאסים בכלל, ודיני השביתה בפרט, אינם מתאימים להסדרת היחסים בין עובדי המונופולים ומדינת ישראל. כפי שניתן לראות, בתי הדין השונים משתמשים בכללים באופן מאולץ ולא עקבי, השימוש בזכות השביתה בסיטואציות האלה לא משרת את התכלית המקורית, ואף פוגע בה, וכן לא ניתן לעובדים כלי באמעצותו יוכלו לנהל מאבק אמיתי להשיג תוצאות, דבר הנוגד את דיני העבודה בארץ.

אני נוטה להסכים עם בג"ץ, שדיני העבודה לא יכולים לחול על עובדי המונופול. בניגוד לבג"ץ, אינני מתכוונת למילים אלה כהנפת חרב מעל ראשי העובדים, ואינני חושבת שהמקום לבחון את דיני העבודה הקיימים צריכה להיות בבתי הדין או בבית המשפט. במצב שהגענו אליו כיום, יש לקבוע כללים חדשים וייחודיים לסיטואציה הסבוכה הזו. יש לייצר ועדה הכוללת נציגי ממשלה שונים, ארגוני עובדים ומעבידים, נציגים מהמשק, משפטנים וכלכלנים, וביחד לקבוע כללים הולמים לסיטואציה. הכללים צריכים לאפשר לממשלה למשול, ולעובדים להשמע ולהשפיע. דוגמאות לכללים אפשריים הם מתן כלים חלופיים לזכות השביתה, לקיים מסגרת של חובת היוועצות מוסדרת בין כל הגורמים, שבסופה גוף חיצוני ואובייקטיבי ינסח הסכם שעל כל הצדדים להשמע לו (עם מעט מקום לשינויים לאחר מכן).

לסיכום אני מקווה שהסערה האחרונה בתחום עובדי המונופולים, תביא לשינוי של ממש, לא בצורת החלטות בג"ץ המונחתות על שוק העבודה מלמעלה ומשתקות את אחד הצדדים, אלא באופן הרמוני ומוסכם, בצורה שכל הנוגעים לדבר, כולל כלל אזרחי ישראל, יצאו מורווחים ממנה בסוף.