מאמר דעה: חוק הגנה על עובדים אינו מגן על חושפי שחיתות

חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), נועד להגן על עובדים אשר חווים פגיעה בענייני עבודה מצד מעסיק או ממונה, בשל כך שהגישו תלונה כנגד המעסיק או עובד אחר של אותו מעסיק. כך, מעניק החוק בין היתר הגנה לחושפי שחיתות, עובדים שהתריעו על מעשה או מחדל שיש בו משום עבירה, ובגופים ציבוריים גם על התנהלות שמנוגדת לטוהר המידות או למינהל התקין, מפני התנכלות מצד המעסיק או הממונה עקב הגשת התלונה. התנכלויות מסוג זה כוללות פגיעה בתנאי עבודה, לחץ לעזיבה מרצון ואף פיטורים.

אולם, נראה שפעמים רבות בפועל, חושפי שחיתות אינם מצליחים לזכות בהגנת החוק, בשל הקושי להוכיח את טענתם. אף כי קיים בחוק סעיף המעביר את נטל ההוכחה באשר לפעולת המעסיק או הממונה בניגוד לחוק, מהתובע לנתבע, כדי שיועבר הנטל נדרש העובד להוכיח כי: קיימת סמיכות זמנים של עד שנה בין הגשת התלונה לרשות המוסמכת לבין הגשת התובענה בגין הפגיעה בו עקב התלונה; קיימת פגיעה לכאורית ברורה ונראית לעין בתנאי עבודתו; ותפקודו לכאורה לא הצדיק פגיעה בתנאי עבודתו. בחלק מהמקרים, הדרישה הטכנית באשר לסמיכות הזמנים היא שמונעת הגנה מהעובד, אך במאמר זה אתייחס לתנאי השלישי: כי לכאורה תפקוד העובד לא הצדיק פגיעה בתנאי עבודתו. כלומר, כי לפחות לכאורה קיים קשר סיבתי בלעדי בין חשיפת השחיתות לפגיעה בחושף השחיתות. מהפסיקה הקיימת נראה כי דרישת הקשר הסיבתי מהווה גורם עיקרי שמקשה על חושפים לזכות בתובענה.

לדעתי, אין הצדקה למצב הנוכחי, בו דווקא עובדים שבוחרים לפעול למען טובת הציבור ואינם מעלימים עין ממעשים מושחתים נדרשים לשאת במחיר אישי כבד. מעבר לחוסר הצדק החמור שבכך, נוכח השחיתויות הרבות שמתגלות מדי יום במגזר הציבורי נדרש לתת תמריץ לעובדים לדווח על עבירות או התנהלות בלתי תקינה, אחרת ייפגע האינטרס הציבורי של שמירה על טוהר המידות בגופים ציבוריים, שהינו בבסיס תכלית החוק. על כן, ראוי להקל על חושפי שחיתות שהגישו תלונה לקבל הגנה מפגיעה בתנאי עבודתם או מפיטורים.

ככל שהוכחו שתי הדרישות הראשונות להעברת הנטל, המצב בו לא ניתן להוכיח את הדרישה השלישית, הינו כשהתובע מראה שההחלטה לפגיעה בעובד נבעה משיקולים מעורבים. בתוך כך, אפשרות אחת היא שאכן מלבד חשיפת השחיתות היו סיבות ענייניות באשר לתפקוד העובד שהביאו לפגיעה בו. במצב זה ייתכן וחשיפת השחיתות נשקלה כשיקול נוסף בהחלטה ביחס לעובד, וייתכן שזה כלל לא היה שיקול בהחלטה. האפשרות השנייה היא שלא היו סיבות ענייניות שהביאו לפגיעה בעובד, אך בשל פערי הכוחות המובנים, בין חושף השחיתות לממונה או למעסיק שמתנכלים לו, כשלעיתים מדובר במספר ממונים המשתפים פעולה לעניין השחיתות וההתנכלות, יכולים אלה להציג את הפגיעה בחושף השחיתות ככזו שנובעת גם מסיבות ענייניות הנוגעות לתפקודו. לכן, לא תמיד ניתן לדעת האם באמת ההחלטה התקבלה על סמך שיקולים מעורבים. כך למשל, עובדים רבים שאינם מכירים את החוק, ופועלים מבלי לקבל ייעוץ מקצועי, אינם יודעים כי כדאי לצלם את תיקם האישי, ובייחוד מכתבי המלצה ושבח שקיבלו מהממונים עליהם, על מנת לסייע בהוכחת שינוי היחס אליהם, ככל שיתרחש, לאחר החשיפה. למעסיקים יש גישה לתיק האישי וכך יכולים לגבות טענות "ענייניות" הנוגעות לתפקוד העובד. בנוסף, עובדים רבים אינם יודעים מי הם הגורמים המוסמכים שפנייה אליהם נחשבת להגשת תלונה, ופונים קודם לגורם אחר. לחלופין, עובדים אינם מבינים שחשפו מעשי מרמה שנעשים בזדון ואינם מאשרים מכרזים או תקציבים בלתי תקינים. כך, "מסמנים" אותם עובדים את עצמם, והפגיעה בהם מתחילה עוד לפני שהגישו תלונה כחוק, דבר שמקל על הצגתה כעניינית.

כדי להקל על חושפי שחיתות בקבלת הגנה מכוח החוק ניתן להחיל את "מודל ההכתמה" ביחס לדרישת הקשר הסיבתי. מודל זה נוגע למקרים כמו אלו המתוארים לעיל, בהם לפחות על פניו, ההחלטה לפגוע בעובד נבעה גם מסיבות ענייניות. לפי המודל, מספיק להוכיח כי הליך קבלת ההחלטות באשר לעובד נגוע בשיקול פסול, אף אם אין זה המניע העיקרי, על מנת להקים אחריות מכוח החוק. מודל זה כבר מופעל לעיתים על ידי בתי הדין לעבודה ביחס לדרישה להוכיח קיומו של קשר סיבתי בלעדי בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה במקרי פיטורים (ראו לדוגמא: שרונה ארביב נ' פואמיקס; יאנה יורקובסקי נ' דיזנהאוז; שרגא קורן נ' המכללה לחינוך גופני).

לעמדתי, ניתן להשוות בין עובד שהופלה על רקע הבחנה אסורה, ובין חושף שחיתות הסובל מהתנכלות, למרות שלכאורה החושף "בחר" בדרך זו. ראשית, לעיתים כדי להמנע מחשיפת שחיתות נדרש העובד לשתף פעולה עמה. שנית, "בחירה" זו, בוודאי כיום לאור היחס שלו זוכים חושפים, מנוגדת לטובתו האישית של החושף, שסובל בשל כך מהשלכות קשות. כך למשל, בשנת 2011 העריכה לשכת המבקרים הפנימיים שכ-800 חושפי שחיתות מחפשים עבודה. מעבר לכך, ניתן להקצין את תפיסת "הבחירה" ולראות גם בהיריון כבחירה שיש לשאת באחריות להשלכותיה, אך קשה מאוד, ובצדק, להזדהות עם תפיסה כזו, וההגנות מפני פגיעה בעובדות עקב היריון ולידה הן מהחזקות בחוק. לכן, לדעתי, השינוי הנדרש ביחס לחושפי שחיתות הוא תפיסתי.

במצבים מהסוג השני, בהם השיקולים העניינים הינם למראית עין בלבד, ההצדקה להחלת "מודל ההכתמה" ברורה, אולם כאמור קיים קושי להבחין בין שני המצבים, וניתן לטעון כי החלת המודל כשבאמת ישנם שיקולים ענייניים תפגע בפררוגטיבת המעסיק ותעניק הגנה רבה מדי לעובד. ביחס לכך ניתן לקבוע שהפעלת המודל תצמצם את הסעד לו יהיה זכאי חושף השחיתות לאחר שהוכר ככזה. עוד ניתן לחייב את המעסיק לשקול את היות העובד חושף שחיתות כשיקול חיובי במאזן השיקולים, ולראות בהחלטה לפגוע בעובד כ"מוכתמת" ככל שלא הוכיח המעסיק שעשה כן, כפי שנעשה בפסיקה ביחס לעובדת מבוגרת שפוטרה מבלי שגילה המבוגר נשקל לחיוב (בת שבע שמחי נ' מוצרי מעברות).

יש לציין כי מבקר המדינה, לו נתונה סמכות מכוח חוק מבקר המדינה להגן על חושפי שחיתות מפני התנכלויות באמצעות צוי הגנה, בוחר להעניק הגנה רחבה יחסית בשנים האחרונות. עם זאת, סמכותו הינה רק ביחס לעובדים במגזר הציבורי, וכן אינה כוללת שוטרים וסוהרים. מעבר לכך עובדים רבים אינם יודעים שאם יפנו ראשית לבית הדין ויסורבו, לא יוכלו לקבל צו הגנה מהמבקר.